יעקב בוקעי גיבור ישראל

סיפור בלשי, אמנותי וציוני: הביקור ביחידה להנצחת חיילי המודיעין, בצומת גלילות.


גיבור הסיפור הוא – יעקב בוקעי.

אציג את עצמי תחילה: שמי רחל פולס, אני ציירת מזה כ-40 שנה. המיומנות המיוחדת שלי היא דיוקנאות. כמובן שנופים ודומם נשפכים מבין האצבעות ואין בהם שום מאמץ. כעת למקרה שקרה לי ביחידת המודיעין, במסגרת הטיולים של מועדון 50+ מכפר ורדים.

רחל פולס

 

כפרניק YB2 יעקב בוקעי גיבור ישראל
יעקב בוקאי ציור רחל פולס

 הגענו ליחידה, קיבלו אותנו מאד יפה והובילו לאולם בו שמענו על פעילויות היחידה: סיפורים, מצגות, פעולות, מפות, חומר רב מאד. מכל זאת התחברתי לנושא אחד ויחיד, קורבנות המבצעים.

אחרי כל הידע שהזינו אותנו בו, יצאנו החוצה לראות את אתר ההנצחה. זה שטח בנוי מעין מבוך של חדרים ללא גג, רק קירות. אתה הולך בפרוזדור המוביל אותך מחדר לחדר, מצד ימין לשמאל ועוד ועוד. כל חדר מיוחד  למבצע מסוים שנעשה בעבר כמובן. שמות כל הנופלים חרוטים על הקירות, גם אדם שנפטר כעת, אבל, בזמנו השתתף באותו מבצע, מוסיפים את שמו על הקיר המתאים. הצער על האובדן קשה לי מאד.

בסוף המסלול הגענו לבית-הכנסת. נכנסנו פנימה. המדריך פתח את ארון הקודש והראה לנו ספר תפילה דק וארוך, הארון נסגר. אז החל לספר על הפינה השניה. שם מוצגים בתוך ארונית אלבומים לזכר הנופלים. כל אלבום שייך לדמות מסוימת מאנשי המודיעין שנפלו. בתוך האלבום סיפור נפילתו של החייל, תמונות ומילים לזכרו שנכתבו על ידי בני המשפחה. אחת לשנה ביום הזיכרון לנופלים, מזמינה יחידה זו לטקס זיכרון את משפחות הנופלים. המשפחה מתחברת לאלבום, מוסיפה תמונות או כותבת משהו, מלטפת ונפרדת. המדרים מציג בפנינו אלבום אחד סגור ומספר על חייל שעלה ארצה לבדו ושירת במודיעין. בשער מנדלבאום בירושלים, נחטף ונרצח על ידי הירדנים.

אני נאטמתי, לא קלטתי דבר. משהו קרה לי. הנה הוא עומד להכניס את האלבום לארונית. “סליחה”, קראתי לעברו, אין שום צילום של החייל? “יש”, ענה ופתח את האלבום להראות לנו. פני בחור צעיר נחמד מאד. אינני יודעת מה שבר את ליבי. אבל, משהו קרה בראותי את מבטו של החייל הזה. הוא לא היה במדים אלא לבש חולצה לבנה.

הביקור נגמר ואנחנו יוצאים החוצה. איבדתי את השקט הנפשי שלי. ניגשתי אל המדריך ושאלתי, “האם אוכל לקבל העתק של הצילום?” הרגשתי שהדברים נעשים על ידי כח עליון ולי אין שליטה. אחרי כמה דקת קיבלתי העתק של התמונה. הטיול נגמר, חוזרים לשגרה. אני באמצע ציור חדש. הגלריה שפתחתי בביתי מכתיבה לי את קצב חיי. הצבתי ציור ע הקן, אבל משהו מפריע לי. נזכרתי בצילום של החייל. לקחתי אותו לידי והיתה לי תחושה, שהוא ללא מילים, שולח אותי לצייר את דמותו. הייתי נסערת, לקחתי בד מתאים והתחלתי לעבוד. אני מציירת דמות מקסימה וליבי בוכה. אין לבחור זה שום מבקר. באלבום אין מילים שמתחדשות מידי שנה. אין מי שיגיד קדיש או שיגע ויברך אותו. כואב לי. הצילום הוא שחור לבן. רציתי לדעת עליו יותר. מאיזה מוצא הוא? אני רוצה לצייר בצבעים.

קיבלתי את הטלפון של מוטי המדריך. התקשרתי והזכרתי לו שאני המבקרת שביקשה ממנו לצלם לי את התמונה ומבקשת את סליחתך שלא הקשבתי לדבריך, פשוט הייתי בהלם. זה בסדר ענה, הנה אתן לך את הפרטים: שמו יעקב בוקעי, יליד סוריה 1930. בשנת 1946 הגיע לאשדות יעקב, לבדו, התחנך כנער חוץ. ב-1948 לחם במסגרת הפלמ”ח. לקראת סוף המלחמה גויס למודיעין. כמי שבקיא בשפת אמו, הוא נשלח לירדן. במעבר מנדלבאום בירושלים הוא נתפס והושלך לכלא. עבר 8 חודשי עינויים ותקיפה. הוא לא הודה שהוא עוסק בריגול וגם לא שהוא מישראל. במכתב שהצליח להבריח מבית הכלא, כתב בין היתר את המילים “לא בגדתי ואני שלם עם מה שעשיתי”. בתאריך 2.8.1949 הוא נתלה כמרגל ערבי מצרי. עד להסכם השלום עם ירדן, לא נעשה דבר כדי להחזיר את עצמותיו לקבורה בארצנו כי המדינה לא הודתה שהוא איש שלנו. כאשר הוגשה בקשה, נאמר שבמקום קבורתו נסלל כביש. כל מה שיכולנו לעשות זה לחרוט שמו על אנדרטה.

הייתי המומה. ככה נגמרים חיים, ללא כל זכר? סיפרתי למוטי שאני ציירת וכעת עובדת על דיוקן שלו. כשאגמור לצייר ולכתוב כמה מילים לזכרו, הייתי מבקשת להציג זאת ע”י האלבומים על הקיר, עודני מדברת והבכי חונק אותי. “כאשר תגמרי” אמר, תתקשרי ותגיעי אלינו עם הציור והכתב, אז נפגיש אותך עם המפקדים ותגישי בקשה זאת בפניהם. זהו, כעת יעקב בוקעי ואני מביטים האחד על השני. אני ממשיכה לצייר, מעולם לא חשתי סערה נפשית עם כל נגיעה של המכחול. נדמה לי שהוא מחייך כשאני מציירת את התום והעצב בעיניו.

הציור אינו רק על הבד, אלא, גם בנפשי פנימה. אני מתחברת אליו ויש זרימה מוזרה בכל דופי. אינני מצליחה להכיל בנפשי שעלם חמודות זה בגיל 19 נתלה בארץ אויב. איך הלך לבדו אל עמוד התליה? מה עבר בראשו? אולי כח עליון ליווה אותו בחיבוק והבטחה שישמרו עליו בשמים? מה אנחנו יודעים מה קורה אחרי… כמה הייתי רוצה ללטף את פניו ולספר לו, שבזכותו אנחנו כאן בארץ הנהדרת הזו. כאשר אני מתרכזת בתווי פניו אני יודעת מה עלי לעשות ואולי זה הוא שמוביל את מחשבותיי.

כאשר אפגוש את המפקד, אבקש ממשו שירשמו אותי כאדם הקרוב אל יעקב בוקעי ויודיעו לי על יום הזיכרון לחללי המודיעין. אני לא אדם צעיר אבל אעשה כל מאמץ להגיע לעמוד על-יד האנדרטה שלו. אספר לו שהוא אינו לבדו אחרי לכתו.  כעת נדמה לי שאני רואה חיוך על פניו.



 

סופו של הסיפור.

הציור נגמר. התקשרתי למודיעין ונקבעה לי פגישה עם המפקד. הבאתי איתי את הדיוקן המצויר של יעקב בוקעי. קראתי את החומר וביקשתי שיוצג בבית הכנסת על-יד ארונית האלבומים. המפקד היה מאד נרגש, ואמר, “יש לנו מקום שמתאים לו יותר. יש כאן ספריה גדולה שפוקדים אותה אנשים רבים מידי יום. במקום יש אתר הנצחה לאלי כהן הידוע, מקומו באתר ההנצחה הזה”. מילאה את ליבי התחושה שלשם הוא רצה להגיע. כיום מוצג דיוקנו בספריה עם החומר שנכתב על ידי.

הציבור מוזמן לתאם ביקור במקום ולחלוק לו כבוד.

**

כפרניק YB1 יעקב בוקעי גיבור ישראל
רחל פולס ומרים מרמרי

בינתיים גם הצלחתי למצוא עוד קצה חוט: הגברת מרים מרמרי, תושבת רחובות, אליה נסעתי כדי לקבל פרטים על יעקב בוקעי (הקשר התאפשר בזכות פרידה גרנות, תושבת הכפר).

מרים הכירה את יעקב מתנועת הנוער וכן התגוררו באותה שכונה בדמשק. מהגברת מרמרי קיבלתי את צבע השיער והעיניים של יעקב בוקעי, וכן סיפרה לי על חייהם בדמשק. כמו כן היא יצרה לי קשר עם עוד אדם שהכיר את יעקב, ופגישה בינינו תערך בעתיד הקרוב. מקום מגוריו הוא במרכז. אני מתכננת להיפגש גם עם בני משפחתו של יעקב. לשוחח, לכתוב,  להצטלם איתם ולמלא את האלבום של יעקב. אז אסיים את המשימה שהוטלה עלי על ידי הצעיר המקסים הזה.



תגובות פייסבוק


2 תגובות

  1. טובה פריאל-שטרן הגב

    מפגש בין דורי
    הסיפור שלך מאוד נוגע ללב.סיפור כזה צריך לספר לדור הבא שלנו . סיפור ששלובים בו גם סיפור אישי וסיפורה של המדינה בדרך.יש לנו בכפר נוער ניפלא שודאי יהיה מוכן לשמוע מימך איך הגעת לסיפור ומה הביא אותך למעשה שלך.”דור לדור יביע אומר”.יש מועצת נוער,תנועת צופים ונוע”ם שישמחו להקדיש שעה אחת להקשיב לסיפור המרתק והלא יאומן.

  2. עליזה כ"ץ הגב

    אנשים מיוחדים…..
    רחל היקרה.
    עשית עבודת קודש ואנחנו מאוד גאים בך !
    רחל מטיילת מתמידה במסגרת מועדון הזהב ותמיד מתחברת רגשית אל הסיפורים שמאחורי המקומות המטוילים. בטיול למרכז מורשת מודיעין החיבור היה עוצמתי במיוחד.
    כל הכבוד לך על היוזמה, הרגישות והנחישות !

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן