שנה אחרי

לגור באמצע הטיול השנתי: הנשמה מתחילה להתרגל לחיוניות המופלאה… טקסי לבנה מלאה על פסגת המירון הקדוש.

שנה אחרי שהגענו לכפר ורדים אפשר כבר לנשום ולהגיד שאנחנו כאן.
שנה אחרי שעקרנו שורשים עמוקים בנגב ויצאנו בעקבות הקריאה של הר מירון והעצים והמים, אני מרגיש שלא יכול להיות שחייתי פעם במקום אחר.
שנה אחרי אפשר כבר לכתוב.

כשרק הגענו לכפר ורדים, יצר איתנו קשר אדיב ונעים ביותר עודד – מנהל אתר הבית של הכפר, והציע שנכתוב על עצמנו ועל העשיה שלנו. הבטחתי שמיד כשיסתיימו השיפוצים בבית שקנינו, אעשה זאת. אחר כך אחרי אירועי סוף השנה וספירת המלאי ואחר כך כבר הפסקתי לתת תאריכי יעד.
ההבדל העצום באינטנסיביות ובחיוניות שמרגישים כאן, בכפר, אל מול הישוב המדברי ממנו הגענו הוא עצום. שם היינו לאט ובשקט ובקצב של גמל, ואילו כאן – רוח ומים ועצים ואפילו שלג שקיבל את פנינו בשנה שעברה – הקצב מסחרר ממש.

היום, שנה אחרי שאנחנו כבר כאן, אני מרגיש שאני כבר יכול לכתוב. אני מרגיש שהשורשים שלנו מתחילים למצוא לעצמם סדקים באדמה הגלילית ושהנשמה שלי מתחילה להתרגל לחיוניות המופלאה במקום, לנוף הקסום המשקיף מחלוני כל הדרך אל ראש הנקרה, ואני כבר יכול לומר שהגעתי הביתה.

כאשר החלטנו, טה-רה זוגתי, ואני, לעזוב את הנגב ולעבור לגליל, עשינו לנו מנהג שבועי – כל יום רביעי בשבוע עשינו את הדרך הארוכה אל הר מירון וטיילנו עליו. הסתובבנו בישובים השונים ובכפרים הלא יהודים שבו, טיילנו בשבילי ההר ופגשנו במעיינות שבאזור, באלונים, קטלבים ובאנשים המקומיים.
שנה שלמה עשינו את הדרך אחת לשבוע כשאנחנו "מרגישים" את המקום ומתחילים לחלום את המעבר הגדול.
 

אחרי שנה, מכרנו בית ורכשנו אחד חדש בכפר וורדים, עשינו "חוצה ישראל" והגענו. השלג קיבל את פנינו וזו הייתה חוויה קסומה של ממש. במיוחד בעבורי שהשלג האחרון שראיתי היה אי שם בילדותי הרחוקה כשההורים החליטו לעשות טיול לחרמון – למעלה מארבעים שנים אחורנית.
אז הגענו אל הגליל ויותר מכך אל כפר ורדים ויש לומר שהתאהבנו.
 

מובן שלגור באמצע הטיול השנתי (זו ההגדרה שקיבלנו מהשכנים הנעימים מאוד שלנו) זה דבר שמאוד קל להתאהב בו, יחד עם זאת התאהבנו בכפר ובאנשים שבו שהסתברו כנעימים, מסייעים, תומכים ומאוד חייכניים. מהמזכירה של המועצה ועד למרכז לגיל הרך – אנשים של איכות ונועם.

החלטנו שלא באנו לגור כאן, באנו להשריש שורשים.
החלטנו שאנחנו עוזבים את כל שהיה מאחור ועכשיו משהו חדש קורה איתנו, בעבורנו ודרכנו.
אז עשינו הרבה שינויים אישיים ומקצועיים כדי לציין את ההחלטה החדשה.
השינויים הדרמטיים ביותר נעשו בחלק המקצועי שלנו במרכז הלימודים שאנחנו מנהלים כבר למעלה מ-15 שנים ושלו אנו מקדישים את חיינו וכל רגע פנוי גם כן.
החלפנו את שמו מ"הרוח הגדולה" ל"אומטה" ושינינו את כל מערך הלימודים שאנו מציעים בו.
בעבר מרכז הלימודים עסק בשאמניזם ובתרבות אינדיאנית. כיום הלימודים מתרכזים הן בלימודים שאמניים והן בהעצמה נשית. החלטנו להניח לתרבות רחוקה ולהתרכז בנשים הישראליות ובהעצמתן.
 

מה זה שאמניזם?
ובכן, הדרך השאמנית היא הדרך שמזמנים קדומים ביותר חיברה בין הטבע לאנושות ובין עולם הנסתר לעולמם של בני האדם.
שאמן הוא תפקיד בקהילה – הוא המרפא, המיעץ, עורך הטקסים וזה שדואג שהרמוניה וטוב יהיו דרך החיים.
את ההכשרה לידע הזה קיבלנו בתחילה בשמורה אינדיאנית בה שנינו חיינו ולמדנו עם זקנת משפחת הזאב של שבט הסניקה אשר גם אימצה אותנו לשבט וממנה גם קיבלנו תעודות הוראה בתחום. המשכנו את ההכשרה גם במקסיקו ואני אף טסתי לעבוד עם שאמנים בסיביר הרחוקה.
כיום, במרכז ההכשרות החדש שלנו "אומטה" אנחנו מנתבים ידע זה כדי לעזור לתלמידים להיות בקשר הרמוני וטוב יותר עם אמא אדמה – עם הטבע הסובב אותם, לגלות את מקומם הנכון במעגל החיים ולמצות כמה שיותר את הפוטנציאלים הגלומים בהם.
במקביל לכך אנו מרכזים מאמץ רב בעבודה עם נשים, למען נשים כדי לעזור לנשים למצוא בתוכן את העוצמה הגלומה בהן ולהיות הדבר אותו הן נועדו להיות בעולמנו – מנהיגות ומובילות כל אחת במעגלי חייה שלה.