ועדת ערר

הרופא: את לא נמצאת בחדר חקירות של השב"כ? אבל הרגשתי שלא מאמינים לדברי.

הייתי נחושה בדעתי לא לוותר, אחרי סירובם של ביטוח לאומי.

אמי זקוקה להגדלת שעות סיעוד ואני אייצג אותה בפני ועדת הערר של ביטוח לאומי בבאר שבע, בכבוד.

הגעתי לביתה באשדוד כדי לצרף לניירות הרפואיים את תעודת הזהות שלה. חיבקתי אותה והבטחתי לנסות לשכנע את הרופאים שמגיע לה בגיל 88, במצבה הגופני הירוד, כניצולת שואה עוד שעתיים סיעוד.

בנסיעה דרומה בצהרי היום, השמש להטה ובאוטובוס המזגן הקפיא את הנוסעים. ראשי קדח ממחשבות, כיצד אציג את אמי. בפתיח כשישאלו אותי לשמי ולשם אמי, החלטתי לשלוף מזיכרוני את מספרי תעודות הזהות שלנו. לתהייתם, אסביר שכך אני מרגישה רק מספר ותו לא. ואם הגרמנים היו מטביעים מספר על ידה של אמי, הייתי מצרפת אותו למספר הזהות.

המשכתי לחדד את הסצנה בדמיוני…  הייתי דרוכה ונחושה לבצע את המשימה. ברדתי מהאוטובוס חשתי כיצד חום המדבר ממיס את תאי המוח לעיסה אחת. מחשבתי התערפלה, בטשטוש חושים וזיעה שניגרה על פני, הגעתי לכניסה לבניין וועדות רפואיות. קיבלתי מספר חדר ומספרי בתור: 28. הכרוז קרא את המספר ובפיק ברכיים נכנסתי לחדר.

ישבתי מול הרופא והרופאה, לצדי המזכירה. שכחתי את התפקיד שלי. בפנים קפואות אמרתי את שמי ושם אמי. ניסיתי להסביר מדוע אמי הגיעה לתשישות גופנית ונפשית.

הרופא עצר את שטף דיבורי. "אני שואל ואת עונה". כשעניתי לשאלותיו בקול מתוח ורועד, אמר "את לא נמצאת בחדר חקירות של השב"כ?" אבל כך הרגשתי שלא מאמינים לדברי.

לשם מה השאלות? הרי הגשתי מכתב מרופאה גריאטרית שאמי צריכה השגחה 24 שעות. יש לפניהם מכתב מאורטופד על נפילה אחרונה תאריך ועוד.

יצאתי מהחדר שפופה עם תחושת החמצה.

 מבקשת סליחה מאמי אם לא הצלחתי לשכנע אותם…

**