עודד שלומות
חגית פרידלנדר
בשעת בוקר מוקדמת, כשהשמש מפהקת בעצלות ומתחילה להאיר את פינות העולם כמדי יום ביומו, קצת לפני צאתה למסע היומי, התגלגלה על יצועה ושאלה עצמה מה ילד יום ומה יגלו קרניה בעולם שמתחת. יום מהורהר שזה עתה התעורר אינו היחיד ששואל שאלות. צמרות הצמחייה הפראית נוגעות ברקיע התכול שעננות רכות מבע כבר מעטרות אותו בסוג של ריקוד מרחף, מסמנות בקצה פלומתן סימני שאלה לבנבנים. תנועת אמירי העצים עונה בשאלה ונעה ימינה ושמאלה כאומרת אין לדעת, נשגב מבינת בדי… העולם התחתון שנפרש בין מדבריות, ימים, גבעות, הרים ועמקים נעור לחיים.
יש מי שמקדים לברך את בוא היום לא להחמיץ את פלא היקיצה של השמש.
ויש מי שדוחה מראות העולם מעיניו ונאחז בכל כוחו בקוריו האחרונים של הלילה.
באחד מעיקולי הדרך המתפתלת מצא עצמו רוכב אופניים, איש נעים סבר ורך מבט, תוהה ושואל של מי זו הדרך בכלל. חיות רבות חצו את דרכו והוא לעומתן מעפיל בדרך לפסגת ההר, סופג מראות וריחות לתוכו.
תוכי קצוץ כנפיים שישב על שיח בצד הדרך, פרוותה של פומה מנומנמת ברקה בשמש האביבית, וזאבה אפורה נוגת עיניים לכדו את מבטו.
האם אני חוצה את דרכם ופולש לתחומם או הן חוצות את דרכי שלי?
התבונן הרוכב מאחוריו, וכיוון שלא צדה עינו אנשים אחרים העלולים לבקר את השתהותו הזרה לרוכב כמוהו, החליט לעצור להפסקה קלה לשתיית מים ולחילוץ אברים רדומים שרכבו עימו והסתתרו מתחת לחליפתו ההדוקה.
התוכי, הפומה והזאבה האפורה שניקרו בדרכו, מצאו עצמם תוהים ובוחנים גם הם את דרכם. אינטימיות נדירה שנולדה ביניהם אפשרה להם לתייר זה בארצו של זה.
אמר הרוכב: "אני רוכב ומדווש במלוא העוצמה, מתבונן קדימה, עטוף במראות נפלאים של הטבע, האם זו הפסגה אליה שאפתי להגיע ואין בלתה עוד? בכל רכיבה שלי, אני לוחש לרוח שלי בשפה הסודית שלנו ונועץ איתה. הרוח שורקת לי בשאלה: האם דרכך טובה היא? האין אצה לך הדרך? האם ראית את הסכנות כולן? ואתם יודעים, ידידי, אני עושה הכל בדרכי…אך איך אדע אם טובה היא?"
כך סח הרוכב, משתף את בני שיחו בשפה שיוכלו להבין ותר לשווא אחר תשובות בעיניהם.
לפתע זינקה הפומה ממקומה, כמי שחפצה בכל מאודה לחשוף גמישותה וזריזות תנועתה. בנהמה מתגרה פרצה את מעגל היושבים לצד הדרך, ושעטה אלי מרחבי שדות התירס הסמוכים, מתעלמת מפליאתם ועיניהם העוקבות של מי שהותירה מאחור.
תשובתה זו חשב הרוכב בליבו, מספרת לי שדרך מהירה מאד אכן מפתיעה, מפליאה, מלאת תעצומות, אך אינה מותירה לאחר זמן תגובה. היא מאד סוחפת והפרטים הקטנים נשמטים, ואולי אז הדרך הופכת להיות העיקר, המהות…זו שדורסת בדרכה כל חשיבה הגיונית?
והנה, הפומה נעלמה מעיני כל, לא מודעת כלל לשובלו של הרושם העז שנותר פעור-פה לצד הדרך. הרוח פרעה בעלווה המוריקה של השדות, גלים-גלים נעים לקצב המייתה, מעלימים את הפומה בתוכם.
הרוכב נתקל בנוגות מבטה של הזאבה האפורה וחש שלא בנוח.
עם זינוקה של הפומה, ניסתה הזאבה האפורה גם היא לרוץ כברת דרך בניסיון לחוות, לחוש את הקצב של מי שדרכו רצה לו.
זיק של שמחה נעור בה לזמן מה ומיד כבה. היא חזרה למקומה הבטוח. משקיפה מהצד על חבריה החדשים. משפילה מבט, נמנעת מלהיתקל בעיניו של רוכב האופניים. הרוכב ניסה לעודדה ולחזקה ועיניו הרכות ביקשו את שלה. הוא סיפר לה שלעיתים רוכב הוא עם חלשים ממנו וגם כשמעכבים את התקדמותו, הנאתו לא פחותה, והוא נרתם לעזרה.
הזאבה התבוננה בו בביישנות. הוא ליטף את עורפה והבטיח להיות לצידה ככל שתרצה.
סוג של תחושה שמעולם לא חוותה אפפה את הזאבה האפורה. כוחותיה שבו אליה והיא קשקשה בזנבה בשמחה.
אחרי דקות ספורות רצה בשביל הסמוך לדרך ממהרת לספר לכל מקורביה שנחו בצל השיחים, על השיחה עם רוכב האופניים כשהיא מכריזה קבל עם ועדה עד כמה רב האושר שנפל בחלקה.
התוכי השקט, שזה עתה קוצצו כנפיו ביד לא אמונה, חכך במקורו את קצה זנבו, ניתר קלות ונחת על שיח בצד הדרך. "כרגע נבצר ממני מעופי"… סיפר לרוכב האופניים, "אך כשתחודש צמיחת כנפי אברח אל החופש בהזדמנות הראשונה…" ואז ניתר שוב בציוץ של חדווה עתידי. הרוכב הקשיב רוב קשב לציוצו של התוכי המתוסכל.
הזאבה האפורה ששמעה גם היא את התוכי קצוץ הכנפיים שאלה את עצמה מהו ערכו של חופש וידעה בתוכה שחופש לא ניתן לאיש. חופש בוחרים לקחת.
החופש לבחור בחופש הוא החופש האמיתי.
רוכב האופניים התבונן בזאבה האפורה כקורא מחשבותיה והפעם היה הוא זה שהשפיל מבטו. היא נעצה בו עינים גדולות ונוגות כמנסה להבין אם התוכי קצוץ הכנפיים הצליח לקצץ את חלומו שלו גם.
0 תגובות
השארת תגובה
הזאבה האפורה
תאורים כמו:”כשהשמש מפהקת בעצלות”או:”צמרות הצמחיה הנוגעות ברקיע”הם כולם אומרים לי את חגית…יופי שכזה המתאר במילים ציוריות את הטבע הוא מלמד על העולם העשיר של הכותבת!וזוהי בדיוק הסיבה אליה התכוונתי שלכל אחד יש את היחודיות שלו…זאת בהקשר לסדנאות לכתיבה שחגית תארה במאמר הקודם על האדם הכותב.אני באופן אישי חושב שההשפעות של סופרים על כותבים חדשים הן לעיתים “הרסניות”הן בוקעות את היופי ואת התום…אגב,רוכב האופניים בסיפורה של חגית הוא איש מיוחד כפי הנראה.שלא לדבר על הזאבה…ישר
התוכי, הפומה, הזאבה האפורה ורוכב האופניים
אני מגלה פן חדש אצל חגית הפעם סיפור המעופף לקצוות הדמיון ואולי לכמיה של כולנו לחוות חווית חדשות לחוש בידידות וחמימות מופלאות.
ולנסות להבין נתיבים חדשים ולעיתים נעלמים בלבו של האדם והתמזגותו עם הטבע
יופי חגית ותודה
התוכי הפומה הזאבה ורוכב האופניים
אכן הדמיון משתלב עם האמת.צודק יורש רוכב האופניים איש מיוחד וכך גם החיות המיוחדות.פן חדש בכתיבתה של חגית שילוב של דמיון ומציאות.גם כאן כמובן מופגן כשרונה הרב בלספר לנו סיפורים.