השיבה מהודו


צילה שנהר חזרה מהודו
צילה שנהר

לא החלטתי אם אני אוהבת או שונאת את הודו, אבל אחזור לשם שוב בלי לחשוב פעמיים

כפרניק P1070677 השיבה מהודו

כן, כן, הייתי בהודו. יותר נכון היינו בהודו: אני, בעלי ושלושה ילדים בפריסת הגילאים: 11, 9, 4. בן ושתי בנות בהתאמה.

תשאלו למה דווקא הודו? יש לי תשובה סדורה עבורכם וכמובן גם עבורי:

1.     תמיד רציתי לבקר בהודו, לא הייתי שם ואפילו לא הייתי במזרח. את הטיול הגדול שאחרי הצבא עשיתי במקומות עם ציביליזציה, רכבת תחתית, חשמל ומים זורמים בברזים.

2.     זה מופיע ברשימת הדברים שאני מתכננת להספיק לפני שאמות ורציתי לסמן את המשימה הזו בסטאטוס – בוצע!

3.     אבא של בעלי נכנס למוסד סיעודי והבנתי שהחיים זה עכשיו, מי יודע מתי אמות? אני מתכננת שזה יהיה בגיל 120 ואם אפשר שזה יהיה מהר וללא כאבים, אבל מאחר שאף אחד לא ממש שואל אותי בעניין, החלטתי להתחיל לחיות עכשיו, יותר נכון אתמול…

4.     שמעתי את ההרצאה של דנדן בולוטין על המסע שלו לאנטארקטיקה. הוא לקח איתו את 2 בנותיו, בת ארבע ובת שנתיים ושרד זאת בהצלחה. בהשוואה לכך הודו נראית משחק ילדים.

5.     הודו זו מדינה זולה. איפה עוד תמצאו ארוחה משביעה "אכול כפי יכולתך" ב-4 ₪ לאדם?

תמיד חשבתי שמשפחות שנוסעות להודו הן קצת (איך לומר זאת בעדינות)… שרוטות, והאמת שזה נכון. רק כשהייתי שם הבנתי שזה לא טיול לדיסנילנד ובאמת הבנתי שהודו זו הודו. או שאוהבים אותה או ששונאים אותה ולא החלטתי מה אני יותר, אוהבת או שונאת.

 

למי לא מומלץ להגיע להודו?

1.     לאנשים סטריליים. להם אפילו הייתי ממליצה לא לטוס מעל המרחב האווירי של הודו. אפילו לא לעשות הודו בגוגל.

2.     לאנשים מפונקים.

3.     לבעלי לב חלש.

4.     לאנשים שאוהבים להיטמע בסביבה ולא אוהבים למשוך תשומת לב – אין לכם סיכוי שלא יבחינו בכם.

5.     לאנשים שלא אוהבים שנוגעים בהם.

6.     לחסרי סבלנות.

הודו זו חוויה שמטלטלת אותך לכל הכיוונים בלי רחמנות, מציאות ישר לפרצוף, בלי פוזה ובלי להתיפייף. כל החושים מופגזים ללא הרף ואין לאן לברוח. דבר אחד בטוח, צילה שלפני הודו וצילה שאחרי הודו הן צילות שונות לגמרי. כל הפרופורציות שלי השתנו לגמרי וראיית העולם התרחבה.

אחרי שיצאנו משדה התעופה של ניו דלהי לכיוון רישיקש, הדבר היחידי שיכולתי לחשוב עליו היה "מה לעזאזל אני עושה פה? ואיך הכי מהר כדאי להגיע הביתה"? הודו נראתה לי כמו מחנה פליטים אחד ענק, הכלאה בין עזה לחאן יונס. אפילו המסעדה "המערבית" שאכלנו בה ארוחת בוקר לא הצליחה להרגיע אותי אחרי שרבע שעה חיפשתי את השירותים כי 4 הודים כיוונו אותי ל-10 כיוונים שונים, ולאחר שמצאנו את השירותים העדפתי להתאפק חודש-חודשיים לפחות עד שנגיע לישראל. כמה בורות או יותר נכון "בול פגיעה" היו מפלט לא נעים והמסר היה "זאת הודו, כדאי שתתרגלי".

כפרניק P1070677_0 השיבה מהודו

כל יום הסתובבתי עם דמעות בעיניים, ומכל מיני סיבות. נופים מדהימים ומרגשים עד דמעות של הרי ההימלאיה שצריך לשפשף את העיניים לוודא אם זו הולוגרמה או מציאות, מונסונים מטורפים שלא מאפשרים לך להוציא את האף החוצה, מפלים, שלוגיות, טרסות אורז מדהימות, ומקדשים מפוארים. כל זה מול עוני אינסופי, קבצנים קטועי איברים, הזנחה, זוהמה, סרחון וילדים רעבים שרודפים אחריך בשביל כמה רופי. היו גם כמה אנשים ששכבו ברחוב ולא היה לי ברור אם הם חיים או מתים. בכל מקרה לא נגשתי לבדוק.

הדמעות היו גם בגלל הנהיגה המטורפת של ההודים, בגלל הדרכים המסוכנות (מאוד) כשעל כביש צר, לא הייתי קוראת לזה כביש, כשעל דרך עפר שאמור להיות כביש ראשי משמשים בערבוביה: פרות, ריקשות, טוסטוסים עם 5-8 (!!!) אנשים עליהם, קופים, משאיות, אוטובוסים, טרקטורים, עגלה עם סוסה, אופניים, והולכי רגל. מצד אחד תהום ומצד שני צוק כשרק רכב אחד יכול לעבור בכל פעם והרכב השני מתפלל לא ליפול לתהום. וגם אם הוא נופל לתהום לאף אחד לא אכפת. יש יותר ממיליארד הודים, עוד אחד, פחות אחד, ממש לא משנה להם. פחות פה אחד להאכיל. ערך חיי אדם זה לא ממש ערך עליון שם, אבל ערך האלילים…. והפרות…..שומו שמיים.

בכל ק"מ אמרתי "שמע ישראל", נשאתי תפילה רמה לבורא עולם שנגיע למחוז חפצנו בשלום ופרצתי בדמעות של הקלה / התשה / איבוד הכרה, לאחר נסיעה של 16 שעות רצופות מרישיקש לכפר קטן וציורי בהימלאיה.

נסיעה ברכב קטן עם נהג (גם אם ישלמו לי לא אנהג שם) + 5 אנשים + ציוד של חודש וחצי.

יילדתי את עצמי החוצה מתוך הרכב הצפוף, בברכיים רועדות נפלתי על כתפיה של בעלת הגסטהאוז והתרגשתי כמו ילדה קטנה שהגענו בכלל. הנהג טעה בדרך, לא היה את מי לשאול, אין נפש חיה, יש סכנה ממשית שניפול לנהר הגועש בצד הדרך כי אין דבר כזה מעקה בטיחות בהודו, שעת לילה מאוחרת, הילדים אפילו הפסיקו כבר לריב באוטו ונכנסו לשלב האפטיות בו הם בוהים באוויר בנקודה לא מוגדרת בחלל הרכב, עם פה פתוח למחצה וראש מתנדנד מצד לצד.

על מה תרצו שאספר לכם?

על האוכל וחוויות העיכול הנפוצות בהודו?

על העובדה שבכל רגע נתון בהו בנו עשרות זוגות עיניים והרגשנו כמו חייזרים? על הנגיעות? והתצלומים?

על חוויות סמים (לא שלנו)?

על טרקים בהרים? כפרים שיד מערבית לא נגעה בהם?

על יערות עד עבותים ועל קרחונים?

על נסיעה הזויה ברכבת ההודית?

על פיצול האישיות של ניו דלהי?

על בתי חב"ד ועל הישראלים שם לטובה ולרעה? החל מחבורות סמים ועד חבר'ה מדהימים?

על שוטרים מושחתים שדרשו שוחד?

על מקדש הזהב של הסיקים, עם הטורבאן, החרבות והלבוש המסורתי?

על אנשי ההימלאיה עם החיוכים הכי יפים בעולם?

על תמימות הודית מול תחמנות שלא היתה מביישת ישראלים?

על עקיצות מכל מיני יצורים? עלוקות, פשפשי מיטה, יתושים, סרפדים או סתם אלרגיה?

על שריפת גופות?

על הכפרים הבודהיסטים והמנזר של הדלאי למה? על פליטי טיבט?

לא החלטתי אם אני אוהבת או שונאת את הודו, אני חושבת שגם וגם, אבל דבר אחד בטוח, אחזור לשם שוב בלי לחשוב פעמיים, כי הודו יודעת לעשות לך בנג'י רגשי ולהצניח אותך חזרה לתוך המציאות שלך אדם שונה לגמרי.

 

 

 

תגובות פייסבוק


0 תגובות

  1. כפר ורדים חלום ושיברו הגב

    על מה תרצו שאספר לכם?

    צילה יקרה,את טועה ובגדול :
    על בתי חב”ד ועל הישראלים שם לטובה ולרעה?
    על הליכלוך,הזוהמה ואי אכיפת חוקי הרשות…
    זה קורה כאן בכפר ורדים שלב ב.
    סיון תתעורר,צילה חולמת…

  2. אורח/ת הגב

    מה זה שלוגיות?

  3. אורח/ת הגב

    הודו -מדינה בין
    המגעילות שיש בעולם

  4. אורח/ת הגב

    שלוגיות זה שאריות של שלג
    או רצועות קטנות של שלג / קרח שלא נמסו

  5. אורח/ת הגב

    על בית חב”ד בהודו ובכל מקום אחר
    אני רוצה לספר לך על בית חב”ד בהודו (בעצם על כל בית חב”ד שהוא). הבת שלנו נסעה להודו לטיול אחר הצבא והגיעה לבית חב”ד באיזה מקום בערב שבת. היא מאד נהנתה מהאווירה, החברה, האוכל, מאור הפנים שהרעיפו עליה הרב ואישתו.
    את האוכל הגיש בחור נחמד, שאמר שהוא מרעננה, והוא בבית חב”ד כבר שבועיים, נשאר כדי לעזור להם, וימשיך אח”כ בטיול. הבת המשיכה בטיול, ולפני חזרתה, לאחר כחודש, עברה שוב באותו בית חב”ד. שוב נהנתה מהאווירה, החברה, האוכל, מאור הפנים, וגם הבחור עוד היה שם. הפעם עם כיפה גדולה, ציציות וזקנקן. הפעם הוא לא תירץ את שהייתו אלא אמר לה שבעזרת הרב שם הוא גילה את האמת, וניסה להסביר לה ולשכנע אותה באמת החדשה שנגלתה אליו (אחרי חודש בביזנס!!!).
    שתדעי, צילה, בית חב”ד בכל מקום שנמצא הוא למטרה אחת בלבד: החזרה בתשובה. הכלים שהם משתמשים הם מזויפים, רק המטרה אמיתית.

  6. אורח/ת הגב

    בית חב”ד
    פעם הערכתי אותם. עכשיו אני מתעב אותם.
    מתעב, כן, זאת לא טעות כתיב או פליטת קולמוס.

  7. אורח/ת הגב

    חב”ד? סיפור אמיתי
    בשבוע שעבר נסעתי לי במונית במרכז הארץ. בנסיעה שהתמשכה פיטפטנו לנו, נהג המונית ואני. לאן הגענו בפיטפוטנו? לחרדים. והוא סיפר על בן אחיו, שנסע להודו אחרי צבא לטיול, וחזר…חב”דניק כשר. הדבר היה מכה קשה למשפחה (אלה דבריו)ולאחיו.
    ומה האח היום? …חב”דניק כשר, בהשפעת בנו כמובן.
    אתה הבנת את זה, ברוך?

  8. אורח/ת הגב

    מה לגבי החוקים והאמונות של הודו
    כמו למשל הפרה שהיא קדושה ושאר שטויות…
    ולגבי שריפת גויות זה ניחא
    יש להם את הנהר הארור ההוא -עלק קדוש-ששם משליכים גויות קומפלט למים….

  9. דניאל דקל הגב

    גם לי היתה חוויה “מטלטלת” בנפאל. עברה אחרי כמה שבועות… (:
    הגישה שלהם להסתכל על זה שיותר עני ממך נחמדה, אבל לא מציאותית בעולם המערבי…
    תודה לגורל שזרק אותי כאן ולא שם…
    אף פעם לא הבנתי מדוע צריך לנסוע עד הודו בשביל לראות עוני ולכלוך…

  10. אורח/ת הגב

    ל 9
    אנשים לא נוסעים לשם בשביל לראות עוני ולכלוך.
    נכון שרואים את זה שם בשפע, אבל אף אחד לא נוסע בשביל זה.
    החויה ההודית היא חויה אנתרופולוגית לעילא ולעילא. צריך לראות בשביל להאמין.
    ברורה הרתיעה מהטינופת, מהנכות המוצגת לראווה כאמצעי לסחיטה רגשית מבעלי הכסף, מהצפיפות, ועוד. ובכל זאת ישנם רבים וטובים המגיעים, וגם חוזרים ובאים. ישנם אפילו כאלו הבוחרים לחיות חלק מחייהם במקום ההוא. עובדה.

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן