חגית פרידלנדר: החיים בזבל
העיסוק בזבל יכול להיות פיצוי הולם ביותר לעוגמת הנפש…
המקריות שוב חוגגת. רוב השבוע הייתי עסוקה בבעיות ביוב שנסתם בשכונה הותיקה, עיסוק שלא ממש בחרתי מרצוני החופשי… והנה משנפתרה הבעיה ונעניתי להזמנה של חברה להצטרף אליה לסרט קרוב לנושא זה. בכך סגרתי את מעגל הריח לשבוע זה בצורה הכי טובה שיכולתי לבחור. המצחיק הוא שבאמנות אפילו העיסוק בזבל יכול להיות פיצוי הולם ביותר לעוגמת הנפש ולהביא להתעלות הרוח… אז למה לא לבחור באמנות?
חזרתי כרגע לבד מהסינמטק בראש פינה בגשם שוטף, רוחות ערות בחוץ, ראות לקויה, ללא חימום ברכב… אך מה זה חשוב? עדיין נרגשת מעוצמת החוויה של הסרט "האמנות בזבל", סרטה התיעודי של הבמאית הבריטית לוסי ווקר. הסרט מתרחש בתוך אתר איסוף אשפה ענקי שנמצא בפאתי ריו-דה-ז’נרו, הגדול בעולם כמדומני. חיים שלמים רוחשים שם בזבל. אנשים שנסיבות חייהם טלטלו אותם לחיות באשפה מצחינה ולשרוד בהררי הפסולת של אנשים אחרים, לגדל ילדים שהעתיד שלהם דומה כתבנית נוף מולדתם המתקבעת מדור לדור ועם זאת לצחוק, לא לאבד תקווה, ולהישאר אנושיים. ה"קטאדורס", או כפי שהם מעדיפים להיקרא "אוספי חומרים למיחזור", מפתחים תיאוריות פילוסופיות מרתקות, תוך כדי ליקוט ומיון האשפה המגיעה במשאיות ענק הפורקות את מה שבעצם הופך להיות לחם מחייתם. ואיה האמנות בכל זה? (להוציא את אמנות החיים…).
לא להאמין שאפשר למצוא גם אמנות בזבל, ועוד כזו שמצליחה ונמכרת ומתרוצצת בתערוכות ברחבי העולם. האמן ויק מוניז, יליד ברזיל, שחי בעוני בעברו והיום אמן עכשווי מצליח ומוערך המתגורר בארה"ב, החליט לחזור למקום הולדתו וליצור אמנות בזבל, מהזבל.
במשך שלוש שנים תועד האתר מכל זווית אפשרית החל מצילומים סטריליים מהאוויר ועד הנשמה של סיפורי חיים מרגשים ומצמררים של קשת רחבה ומדהימה של אנשים יפים החיים בזבל.
ויק חיפש דימויים אחרים לאמנותו, חיפש אחר אמירה שתוכל לבטא את קולם של המלקטים ולא את קולו שלו. רצה שיהיו מעורבים ויצרו בעצמם, במו ידיהם, אמנות בזבל.
התפיסה שהנחתה אותו בכל המסע שיש בכוחה של האמנות לשנות את חייהם של האנשים. הוא האמין בעוצמת רוח האדם וחיפש דרכים להפיח רוח בחומר, ובמקרה זה החומר הוא זבל.
הוא ניהל דיאלוג עם עצמו ועם אחרים אם זה נכון לחשוף אנשים אלו למציאות אחרת ולהחזירם לחיות שוב בהררי האשפה בתום הפרויקט… האם לא יגרם להם נזק קושי ותסכול?
0 תגובות
השארת תגובה
“ריח הזבל ניחוח חציר”
חגית יקירתי, יפה כתבת, אהבתי.
אני משום מה גדלתי עם ההבדל הגדול בין זבל לאשפה ועד היום ריח זבל רפת ובמיוחד זבל סוסים מרגיש אצלי ממש (ובאמת) ניחוח. אחד הריחות האהובים עלי.
תמשיכי לכתוב מחוויותיך ומהגיגי ליבך,
כייף לקרוא משלך.
האנשים הופכים את הפסולת לזבל 🙂
כ”כ הרבה פסולת אנחנו מייצרים, וכמות גדולה ממנה יכולה להיות אוצר למישהו אחר. בשינוי קטן שטן – של שינוע דברים שהם ה”זבל” שלנו למקומות אחרים – בהם יש אנשים שיעשו שימוש חוזר ב”זבל” – נוכל לעשות פלאים לסביבה ולאדם.
חגית, כתבת מקסים, שבת שלום!!!!
החיים בזבל
יפה מאד כתבת חגית וניתחת את הסרט על כל הבטיו
ממש המחשת לנו את מה שראית וחווי
ואין מוכשר ממך להעביר לנו את עצמות החוויה.
גם אני כיורם מצנע ביליתי את חופשותי ליד הזבל האמיתי של ההתיישבות בארץ במושב העובדים באר טוביה על רפתותיו לוליו והחציר.
אז לא היה זה רק בשירים אלא במציאות.
הייתי בריו ליד אתר הפסולת לא רק יופי יש בזה ישנה גם הרבה עליבות של בני אדם הנוברים בגלי הזבל למצוא משהו שיעזור להם להעביר את יומם. לא מעט כנופיות אלימות משתלטות על הזבל, כך שיש גם יופי כבסרט אבל ישנה גם מציאות אחרת שחורה יותר עצובה יותר ואלימה
החיים בזבל
מגיעה לך יקירתי אחרי השבוע שעברת לעבור חויה מתקנת שכזאת ולראות שיש דברים יפים גם בזוהמה.שמחה מאד שחוית גם את הרע ובסיומו של יום גם את הטוב.
אחת הכתבות המרגשות שקראתי – היית מאחד חסרה באתר!
הריח שבזבל
חגיתי את יודעת להפוך זבל פסולת אשפה למשהו ריחני ונעים שתהיה לך שבת מדהימה אוהבת אותך המון
ללא כותרת
פשוט ריגשת אותי בהזדהות שלך. הזלתי דמעה אפילו.אף אחד לא ישכנע אותי שחיים ליד אתר פסולת ובתוכו זה המקום הראוי לבני אדם, אבל יש כאלה שזה מקומם בעולם וליבי עימהם. אני “מלכת המחזור” עושה זאת מבחירה ואידיאולוגיה אך לא מחוסר ברירה וצורך קיומי. יפה עשה האמן כדברייך שהחזיר להם את צלם האדם.
תודה ששיתפת אותי בחוויה כל כך חזקה. חיבווווווווק כאורך זרועותי .