במצפון נקי

לכל אחד קל לשמור על מה ששייך לו (אלה אם כן יש לו יותר מידי נכסים), לעומת זאת שמירה על דברים ששיכים לכולם היא משימה די מורכבת.

מי אחראי? איך משכנעים את כולם להימנע מפגיעה או ניצול יתר של משהו שלא לגמרי שייך להם? ברמה מסוימת חלקנו רגילים להקפיד הרבה יותר לגבי מה ששייך רק לנו, וקצת פחות להקפיד לשמור על מה ששייך לכולם. ובכלל, איפה עובר הגבול בין המקום שבו אני יכול לעשות מה שמתחשק לי, והמקום שבו עלי להתחשב באחרים? האם יש בכלל מקום שבו ניתן לעשות רק מה שמתחשק?

ניסיתי לחשוב על העולם לפני שהאנושות אימצה את חוקי עשרת הדיברות, כלומר עולם שבו עוד לא הסכימו כולם שאסור לגנוב, גם אין איסור ברור נגד רצח. איזה עולם זה היה? אילו חיים הייתי מרגיש שמצפים לביתי הפיצקית, שעוד לא מלאו לה חמש, לקראת צאתה מהבית אל העולם הגדול בעתיד?

נדמה לפעמים כאילו מערכת אכיפת החוק שלנו עוד לא עומדת בקצב התפתחות הכלכלה, המדע והתעשיה. עד לפני כשלוש מאות שנים היה די ברור מאיפה מגיעים המוצרים שאנו צורכים, התחבורה עוד התנהלה בעגלות וסוסים, כמעט כל המוצרים שרכשנו הגיעו מקרבת מקום, ויצרנו מעט מאוד זבל. מזבלות עתיקות בקרבת מגורי אנוש לפני כמה אלפי שנים מכילות בעיקר שאריות מזון: עצמות, חלקים לא אכילים של צמחיה ומעט כלים שנשברו והיו עשויים אבן או עץ.

היום לעומת זאת אנו משתמשים בהמון מוצרים שמורכבים מחומרים מעובדים שמיוצרים על ידינו ולא היו לפני כן בטבע. פלסטיקים, מתכות, גומי, ניילונים. המון המון סוגי פלסטיק וניילון שהם בעצם השאריות של תעשיית הדלק.  קשה לדעת מאיפה בדיוק מגיעים רוב המוצרים שלנו, כי גם אם כתוב על ה-iphone שהוא מיוצר בקליפורניה (או ליתר דיוק מורכב בקליפורניה), עדיין נשאר לברר מהיכן הגיעו השבבים, המסך, וכל חלק אחר שיוצר אי שם לאחר שחומר הגלם שלו הוצא מבטן האדמה במקום אחר בעולם.

וזה לא נגמר במוצרי החשמל, אפילו הנעליים שלרגליך קוראת יקרה עשויים בודאי מכמה חומרים שנאספו יחד והודבקו עם דבק שמיוצר במקום כלשהוא אחר, וזה רק זוג נעלים אחד. הרי כמעט לכולנו יש כמה זוגות נעליים…

הסיפור ממשיך לנקודה החשובה, שחלק נכבד מהחומרים צריכים המון המון זמן, ולפעמים טיפול מיוחד על מנת להתפרק באופן שלא ירעיל את האוויר, האדמה והמים שלנו. די מורכב להוביל את הפסולת שאנו מיצרים כיום בדרכה לחזור להיות שימושית או חלק מהטבע. סוללות, למשל, הן קפסולה של רעל עבור האדמה והמים במידה והן מגיעות למטמנה ונקברות בבטן האדמה. צריך לטפל בהן בנפרד על מנת לנטרל את החומרים הרעילים שיש בהן.

אבל הכי מצחיק בעיני שחלק מהמוצרים שאנו רוכשים רעילים עבורנו. לא ברמה של השימוש בהם, אלה בתהליך היצור שלהם והניקיון שאנו מעבירים להם. מחקר של גרינפיס מראה שבגדים שמייצרות חלק מחברות האופנה הידועות פולטים חומרים מסרטנים בזמן הכביסה ולאחר זריקתם לפח.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4309042,00.html

לזה אני מתכוון בדיוק כשאני מדבר על מערכת חקיקת ואכיפת החוק שעוד נמצאת מאחור. הרי זה טרוף, זה לא הגיוני שיהיה חוקי לייצר משהו שפולט חומרים מסרטנים כאשר מנקים אותו ולאחר סוף השימוש בו. אבל כיום חברות האופנה האלו לא עושות שום דבר שאינו חוקי. הן עושות כסף. מה שחוקי, חוקי…

אבל, הינה אני גולש רחוק יותר מאשר המקום שאליו התכוונתי ללכת. אני חוזר: ברצוני להעלות למחשבתנו נושא פשוט הרבה יותר. לא כימיקלים מסרטנים או פוגעים בהורמונים שמתחבאים להם בין כפלי הבדים וקשה לצרכן התמים להבחין בהם, אלה זבל ברור, בולט וחד משמעי.

ואתחיל דווקא מהבתים של כולנו, הם כה מסודרים. כאלו אנחנו, הבית שלנו נקי ומסודר. כשאנו שומעים על אדם שחי בזוהמה בביתו, הדבר נראה בלתי מובן, מרתיע, אפילו דוחה. להיכנס לבית שזרוק בו זבל על הרצפה? לא תודה. אני אשאר בחוץ, ולא אחזור לבקר. אבל מסיבה שאינה ברורה לגמרי, אנו יכולים בשלווה מדהימה לקבל את העובדה שיש מי שמשליך לכלוך ברשות הרבים, במקום ציבורי. למה?

כמה פעמים כבר שמענו שצריך לשמור על הניקיון?

"שמור על הניקיון", "זבל מי שמלכלך", הן אמירות עתיקות כבר, כמעט כמו זו שמדברת על חיסכון במים. הן סיסמה, מטבע לשון. שלוש מילים שצירופן יחד איבד כבר את משמעותו המקורית, "שמור על הניקיון" כבר הפך לקוד בתודעה שלנו. כמו "תן זכות קדימה", כמו "היזהר, מדרגה לפניך", כמו "גפרור אחד מדליק יער שלם"… אז מה בעצם אומרת הסיסמה "שמור על הניקיון"?

כשאנו מבקרים באירופה, אחד הדברים המדהימים זה הניקיון. הרחובות, הכבישים, המבנים הציבוריים כה נקיים ביחס למה שיש פה אצלנו, וכשכולם מקפידים על הניקיון, התחושה היא שזה פשוט גס ולא מקובל ללכלך. אבל האמת היא, שללכלך זו תמיד פעולה גסה ובלתי מתקבלת, אפילו אם המזהם עושה זאת במקומות שמראש היו לא נקיים.

בשנים האחרונות מתחת לכותרת: "איכות סביבה", נכנסים כל כך הרבה נושאים שזה מדהים. דברים שבעבר סווגו כתברואה כמו חומרי הדברה וטיפול בביוב משויכים כיום במידה מסוימת לאיכות סביבה, ותופעות כמו שריפות יער משויכות גם הן כיום לאיכות סביבה. כי חלקן נגרמות בעקבות שריפה של מזבלות פיראטיות.

בעצם כשחושבים על זה, די הגיוני לכלול כמעט הכל בהקשר של איכות סביבה. בעידן שלנו קשה מאוד להגדיר מתי הפעולות שלנו לא משפיעות על איש מלבדנו, הרי אפילו כשאני יושב בחדרי וכותב, המחשב צורך חשמל שמיוצר על ידי תחנות כח פחמיות. הפחם עבור יצור החשמל מיובא. ספינות הפליגו ברחבי הגלובוס להביא את הדלק הפחמי ממכרות שחלקם מעסיקים פועלים בתנאים שהיו מייאשים אותי אם הייתי יודע שלילדים שלי צפוי עתיד שכולל עבודה במכרה שכזה. אם מוסיפים לכך את כל זיהום האוויר שמיוצר בתהליך שריפת הפחם, כל זה ממש עושה חשק לסגור את המחשב.

אבל רציתי להגיד פה משהו. אז אמשיך. כיום, כל פעולה שאנו עושים משפיעה על הזולת, במיוחד כשמדובר בזריקת זבל ברשות הרבים. אם חשבתם שמדכא לקראו על פחם שעבדים מודרניים כרו באפריקה, אז רק תעיפו מבט על הזוהמה שממלאת את חלק מרחובותינו, הזוהמה ש"מקשטת" את גדות הנחלים ומבואותיהם של יותר מידי ישובים גליליים. ועכשיו תוסיפו לזה את הסכנה שבהצתת הזבל הזרוק במזבלות בלתי חוקיות. זיהום האוויר, הריח הנורא, הסכנה מפני שריפה.

העניין הוא שכולנו יכולים יותר. בסופו של דבר הכל מתחיל ונגמר בהרגלים שלנו: להיזהר באש, לתת זכות קדימה, לחסוך במים, לנקות את הרצפה בבית, לא לרצוח… הכל הרגלים שלמדנו במרוצת הדורות. חלקם כבר באים לנו בקלות ועל אחרים צריך להתעקש. מה זה אומר להתעקש? מספיק שכל אחד מאיתנו יברר לאן הולך הזבל שלנו, ויאמר מילה למי שזורק אותו על מנת להתחיל ליצור שינוי.

מספיק שכל ילד ישאל את הוריו אם הם יודעים בוודאות שהזבל של הבית הולך לטיפול במטמנה מוסדרת, על מנת להעלות את הנושא למודעות. נכון שהרבה זבל מתגלגל ברוח, ולעיתים קרובות אנו סובלים מלכלוך שלא היתה לנו יד ורגל ביצור שלו, אך אין זו סיבה לרפות את ידינו. מגיעה לכולנו לחיות בעולם נקי. איך עושים זאת? מתעקשים על כך! בנחת, מתוך הבנה שזה תהליך שיכול לקחת זמן ודורש התמדה.