יום העובד.ת הסוציאלי.ת

היום, 19 במרץ, מצוין יום העובד.ת הסוציאלי.ת הבינלאומי, להוקרת העובדים והעובדות הסוציאלים.

במרכז הרפואי לגליל בנהריה יש 32 עובדות סוציאליות, בניהולה של סלעית אדוארדס, הנמצאות בכל המחלקות, היחידות והמכונים. מאז שביעי באוקטובר הן מתמודדות, בנוסף לעבודה השוטפת והרגילה, גם עם פגועי מלחמה: נפגעי חרדה, פצועים, איוש מרכז מידע ועוד.

סבאח ביבאר, בת 50 מג’ת, אם ל-4, מספרת: “באחד הימים הגיעו למיון שמונה חיילים, שנפגעו מטיל נ”ט, רובם דרוזים כמוני. מהרגע הראשון הייתי צמודה אליהם ולבני משפחותיהם, יחד עם עובדות סוציאליות נוספות. ביקרתי אצלם וסייעתי להם לעבד ולשחזר מה שקרה. הייתי שם כדי לאפשר להם ליצור קשר טלפוני ראשוני עם המשפחות, ועם הגעת המשפחות, לתמוך גם בהן.

“במקרה של אותם חיילים, שוחחתי איתם בשפתם, ואני גם מכירה היטב את התרבות, באלו מילים מדויקות להשתמש. זה עזר להתחבר אליהם במהירות”.

סבאח היא אם ל-2 חיילים לוחמים, כולל בן ששירת במחנה זיקים בשבת, 7.10. “מצד אחד, חשתי לחץ, חרדה ואי ודאות ברמה האישית. מצד שני, כעובדת סוציאלית, עלי לשים הכל בצד ולהיות לגמרי עם המטופל ומשפחתו”.

אסתי כהן (אילון/ נהריה) בת 52, אם ל-3, מספרת שהעבודה עבורה היא העוגן היחיד בימים אלו: “כשהחלה המלחמה, חיי השתנו מקצה לקצה. נאלצנו להתפנות מהבית בקיבוץ אילון, עברנו למלון, וכעת אנו שוכרים דירה בנהריה. יש לי בת לוחמת, שעשתה כבר שני סבבים של מילואים. העבודה היא כרגע המקום היציב היחיד עבורי”.

כמו סבאח, גם אסתי מטפלת במקרים מורכבים ביותר, הקשורים במלחמה: “הגיע אלינו חייל מילואים, שסבל מהתקף חרדה קשה, לאחר שבמסגרת תפקידו כמודיע נפגעים, בישר לאחת המשפחות על מות בנה הלוחם, והתמוטט. הוקפצתי מהבית באמצע הלילה וראיתי אדם שבור. עבדתי איתו בטכניקות שונות, כדי לסייע לו לעבד את הרגשות, עד שהצליח להגיע לוויסות רגשי. בנוסף, איתרתי את בני משפחתו והסברתי להם כיצד יוכלו לתמוך בו בהמשך”.

“במקרה אחר הגיעה צעירה במצב של פוסט-טראומה, לאחר שחוותה אירועים קשים בפסטיבל ‘נובה’. היא כל הזמן חוותה פלאשבקים מהאירוע, ולא הצליחה לישון או לחזור לשגרה.

“עזרתי לה לשחזר את האירוע, לימדתי אותה טכניקות להרגעה עצמית, והפניתי אותה למוסד לביטוח לאומי, כדי שתילחם על זכויותיה להמשך טיפול בקהילה”.

מורן מאירי, בת 37 מנהריה, המשמשת בין השאר רכזת אלימות במשפחה, מגלה כי במלחמה עלו גם מקרי האלימות בצורה משמעותית: “באחד הימים הגיעה למיון צעירה רווקה, בשנות ה-20 לחייה, שנמצאה ברחוב ע”י המשטרה, כשהיא עם חפציה האישיים. מסתבר שהיתה מאוימת ע”י משפחתה ולא יכלה לשוב לביתה”.

“מאחר שעקב המצב, כל המקלטים לנשים מוכות בתפוסה מלאה, היא אושפזה תחילה במרכז הרפואי בסטטוס של ‘אישפוז הגנתי’, עד שנמצאו לה ע”י העובדות הסוציאליות, בתיאום הרווחה, מגורים אצל קרובי משפחה אחרים.

“במקרה אחר טיפלנו בקשיש ערירי וחולה מורכב מאחד היישובים בגליל. מכיוון שהיישוב שלו פונה מתושבים עקב המצב, כולל מחלקת רווחה שלא תיפקדה, היינו צריכים למצוא לו פתרון בעצמנו. הוא הגיע למיון וסירב בתחילה להשתחרר, כי לא היה לו היכן לישון. לאחר ששיקפנו לו את המצב, הסכים לעבור למוסד סיעודי במרכז הארץ”.

כמנהלת המחלקה משמשת סלעית אדוארדס, בת 55 מקיבוץ כברי, לה יש בן ששירת במלחמה כחייל מילואים ביחידה מיוחדת: “המצב הנוכחי מעמיד בפנינו אתגרים רבים. במלחמה יש עלייה בהתקפי חרדה, אלימות במשפחה, התמכרויות וניסיונות אובדניים, וכעובדות סוציאליות עלינו לתת מענה. העבודה היא בכוננויות סביב השעון, כאשר אנו מגיעות בכל צורך ושעה, ומלוות את המטופלים שעות על גבי שעות. עם תחילת המלחמה, במשך חודשיים וחצי, איישנו 24/7 מרכז מידע למשפחות. אנו מוכנים לכל תרחיש, בימים ובלילות, ותמיד נמצאים שם עבור המשפחות והמטופלים. זו זכות יום-יום לעזור לאנשים”.