אנחנו בתווך, דור של סנדוויץ, מתרוצצים בין ההורים לילדים…
קצת אחרי אמצע החיים, אפשר להתבונן קדימה ולראות את הורינו מזדקנים מכובד השנים ובגידת הגוף הבלתי נמנעת כבר נושפת בעורף. ההורה שמצבו הפיזי והמנטאלי לא נעשה טוב יותר, זקוק לנו, מי יותר מי פחות.
מאידך, כשנסב מבט לאחור, אנו רואים את ילדינו גדלים ובונים להם את חייהם הבוגרים. אפילו אם כבר פרחו מן הקן, גם הם זקוקים לנו או לעזרתנו לפעמים יותר מאשר כשהיו בבית.
ואילו אנחנו בתווך, דור של סנדוויץ', מתרוצצים בין ההורים לילדים… מטבע הדברים ישנו איזה רגע המאותת לנו שעכשיו הגיע תורנו לקחת את המושכות. התהליך שבסופו מתחלפים התפקידים ואנחנו מטפלים בהורים ולא הם בנו, מייצר מערבולות רגשיות ואין כבר זמן להרהורים על העתיד כי הוא כבר כאן איתנו… כל כך מהר למרות שרצינו להיות עוד קצת ילדים של הורים… לאן הוא טס הזמן הזה…
מסתבר שאנחנו הנתונים בין לבין, זקוקים לא פחות לזמן שלנו עם עצמנו, אך אמורים לתת מענה לכל הסובבים. האחריות גדולה והמשימות רבות ומגוונות… כמה נחמד היה, לו היה לנו עוד עשור שנים בין החמישים לשישים כדי להספיק הכל…
אותו יום שמפלחת את ליבנו התחושה שההורה כבר שוכח, חוזר על שאלתו שוב ושוב והתנהלותו הופכת להיות איטית ומבולבלת משהו, נחרת בהכרה כיום מיפנה. הפרידה מההורה היודע, המגן, התומך, מעציבה כמו כל פרידה ואיכשהו צריך לקבל זאת למרות כמה וכמה נפנופי ידיים כעסניים ורצון להדחיק ולהכחיש את הנסיגה שלו בתפקוד הכללי. רבות קורה שגם ההורה מכחיש ולא מוכן להודות שיש דברים שכבר בעצם לא יכול לעשות. ההיאחזות בחיוניות ובתשוקה לחיים אופיינית לרבים עד שמגיע הרגע שמרפים ומוכנים לקבל עזרה (במקרה הטוב…)
לכל אחד יש את הסיפור שלו עם הוריו ומשפחתו ולא דומה סיפור אחד למשנהו. קשה להעריך מתי ואיך יתפוס אותנו הרגע בו "ניקרא לדגל". קצב החיים שואב מאיתנו כוחות רבים ולעיתים אנו מוצאים עצמנו מיוסרים על כך שאיננו מקדישים זמן רב יותר ליקירינו, הורינו או ילדינו.
לפעמים אנו נזכרים מאוחר מדי וחשים בהחמצה שמלווה אותנו בהמשך הדרך.
אני מתגוררת בכפר ורדים, בשכונה הותיקה שנבנתה ביסודה להורים המתבגרים של בני המקום, כדי להיות קרובים אליהם ולעזור בעת הצורך כשהם מתגוררים בסמוך. הבתים בשכונה ניבנו במחשבה על האוכלוסייה הבוגרת, הם פונקציונאליים ונוחים, לא גדולים מדי ולחלקם יש יחידת דיור נוספת שיכולה לשמש גם למטפל/ת שילוו את המבוגר, הכל לפי מצבו. ואכן קהילת העובדים הזרים מתרבה בשכונה ומביאה עימה צבעים וקולות חדשים למקום, כפועל יוצא משינויים שחלים בחברה ובהרגלי חייה.
אנשים הזקוקים לטיפול סיעודי אחר, עוזבים למקומות מתאימים יותר לצרכיהם. האחרים חיים כאן בשלווה כשיש מגוון פעילויות לשעות הפנאי, חוגים והפעלות, טיולים ואירועי תרבות למכביר דבר המקל על ההתמודדות עם כל הקשיים שמייצרת הזיקנה. זה לא מובן מאליו שכולם זוכים לכך. יש הרבה סיפורים אחרים השוכנים בבתי אבות לא הכי מפנקים בלשון המעטה, או לחילופין אנשים עריריים שאין בדיוק מי שידאג להם ויקל עליהם במעט את סוף המסע.
הבחירה האישית של כל אחד מהמבוגרים תלויה כמובן באישיותו, ברצונו, ביכולתו והרבה גם עוזרת התמיכה המשפחתית. יש ביניהם אנשים נפלאים וצלולים שמשדרים חיוניות ושמחת חיים שרק צריך להשכיל ללמוד מהם. יש לי חברה שלאחרונה מלאו לה תשעים אביבים ותמיד אני נזכרת במשפט שלה: "אני לא מבינה את החברות שנותרו לי, כל היום הן מתאוננות על כאביהן ומספרות לי על תרופות ומחלות…זה נושא לשיחה? אין כבר על מה לדבר? הרי ברור שבגילנו אצל כל אחד כבר חורק משהו…" אותה אישה אינה בדיוק בקו הבריאות בעצמה, אבל היא נהנית מכל רגע בחייה, לומדת ומלמדת ללא ליאות, בשמחה ובראיה מפוכחת ומרגשת.
אני נתקלת כאן גם בסיפורים יפים ומרגשים של הורים ובנים שהאחריות והדאגה לאם ולאב הם ערך עליון בלי קשר להיותם אפילו מעוגנים בחוק אם איני טועה. אני מתבוננת באנשים סביבי, שגם הם היו פעם ילדים וצעירים, וגם להם היו הורים שהתבגרו והלכו לעולמם ומן הסתם גם הם שאלו את אותן שאלות ותהו איך הם יהיו כשיהיו מבוגרים… אני בוהה בהם לפעמים ותמיד מעניין אותי איך הם באמת-באמת מרגישים בתוכם ואילו מחשבות מעסיקות אותם. אני מנסה לדמיין לי אותם צעירים ולפעמים גם מצליחה. לפעמים לא.
0 תגובות
השארת תגובה
כתבה רגישה ואמיתית
ברגישות רבה כדרכך את מתארת בדיוק רב את התחושה שאנחנו לא עושים מספיק למען הורינו המתבגרים ואנו חצויים בין הורינו לילדינו וכנראה זו דרכו של העולם…כל הכבוד על כתבה נהדרת
יש דברים נסתרים
הרשי לי לצתת זמר מדורנו “יש דברים נסתרים לא נבין לא נדע נעשה גם דברים שנראים בלי סיבה” , אכן מילים כדורבנות,לעולם לא נוכל לרצות את שני חלקי “הסנדוויץ”, ולכן חגית חמודה כל שנותר מזמננו יש להפנותו לנו ,לחייך,לצחוק,לשמוח בקיים ,כאן,ועכשיו,כנאמר “נפש בריאה בגוף בריא” ,האמיני שנתת מעצמך די והותר אהבתי את הכתבה ,המון רגשות,זו את,יישר כוח,ושנזכה רק לטוב במהרה בימנו ביי ביי
דור הסנדויץ
כתבה מאלפת עלינו דור הסנדויץ.כבת להורה הנזקק לעזרה אני מאד מבינה את חגית.גם אני מתרוצצת בין פעילות היום יום ובין הצורך והאפשרות לתת את כל שביכולתי לאימי אך תמיד ישנה המחשבה שאולי לא עשינו מספיק והרי הורינו גידלו אותנו וגם כן עבדו והיו טרודים בשגרת חייהם.נכון המשפט אם אחת יכולה לגדל 10 ילדים אך 10 ילדים אינם יכולים לגדל הורה אחד.
מבטיחה לעשות את המקסימום לתת איכות חיים מקסימלית לאנשים המבוגרים שכה תלויים בנו.
יישר כח חגיתוש על הכתבה.
דור הסנדוויץ
השכלת לבטא ולהעלות על הכתב את המציאות במדויק.
כמה שיפה וטעים יהיה מה שיש בסנדוויץ,הוא תמיד יהיה לחוץ משני צדדיו
דור הסנדוויץ’
דור הסנדוויץ’ היה תופעה המאפיינת במידה רבה את הדורות האחרונים.
היא באה לידי ביטוי בכתבה הנפלאה ששטחה בפנינו בחן רב ובדיוק רב חגית. הארכת תוחלת החיים מצד אחד והעלייה הרבה בדרישות החומריות מצד שני גרמו לכך שהזמן בו הילדים תלויים בהוריהם מתארך לאין שיעור ונדמה לי כי לעולם תימשך תלות זו או לפחות כל זמן שגופנו לא יבגוד בנו טוטאלית. כך שהיותינו דור סנדוויץ’ הינה תופעה חדשה יחסית. תופעה מלאה בסיפוק מצד אחד התרוממות רוח מצד שני ולא מעט תקוות ואכזבות מצד שלישי. אבל מי היה מוכן לוותר על היותינו דור סנדוויץ’? אליבא דכולנו, אף לא אחד מאיתנו.
מרגש ונכון-
מרגש ונכון- ואהבתי את הכינוי “דור הסדויץ'” – מאוד!
תודה חגית
כמי שמשתייכת לדור זה,ברצוני להודות לך שהעלית על הכתב את מחשבותיך בנושא חשוב זה.כל מה שכתבת נכון, ואמת לאמיתה,וטוב שפרסמת דבריך אלה ברבים, כי אני בטוחה, שרבים חושבים ומרגישים כמוך, אבל לא כולם ניחנו בכשרון כתיבה כשלך.לפיכך, שוב תודה מקרב לב על הכתבה המצויינת, והמשיכי להיות לפה, לרוב הדומם.