טיול בעמק המעיינות

ושוב איתכם ושוב איתכם…

בימים טרופים אלו כשהארץ גועשת וסוערת, קצת לטייל זו בחירה שפויה משמחת ומנחמת.

והפעם לעמק המעיינות, עיתוי נפלא כל עוד הירוק מסביב לא מצהיב ואפשר להסניף ממנו את שאריות החורף, מרבדי הכלניות הרקפות החרדלים והחרציות שחוגגים גם הם את תחילת אדר.

אמנם ההתחלה הזדחלה לה בפקק ענק אבל מי אמר שלא למדנו תוך כדי על השכנים שלנו: על מגוון החברה הערבית, דרוזים, בדואים מוסלמים ונוצרים. על הרצף האורבני שנוצר, הכפרים שהפכו לעירונים, על הבדואים שהפסיקו לנדוד והתמקמו קבע בשל התנאים הטובים כשהנוודות כבר לא היוותה כורח מציאות בחיפוש אחרי מזון ותנאים לקיום.

ממשיכים להתגלגל לצמח דרך הר כמון, מקצרים במעט את הפקק, דרך בקעת סכנין ועראבה ברוכת הרופאים עם תכנית מגירה להקמת בית חולים שלא יצאה עדיין לפועל. עוברים את מטעי הזית הסורי עם הריכוז הגדול בארץ. ברקע  מע’אר, עיר מעורבת היושבת על גבי מערות (מכאן שמה).

מימין עילבון שהיתה פעם ישוב נוצרי עד שהבדואים קנו אדמות והתיישבו שם. 40% מהכפר בדואי.

והנה… וואו… בקעת בית נטופה הירוקה נפרשת מולנו עם תשבץ החלקות המעובדות והשנה הן לא מוצפות במים. מעבר לה טורעאן שחוץ מריבוי השפים במקום הוא מקום של עשירים היודעים לעשות זהב מ… זבל.

כל כך הרבה פעמים עוברים במקומות אלה אבל אין כמו על טיול מאורגן עם מדריך כמו ניר קינן המיטיב לעשות סדר ולהעניק לנו בנדיבות משפע ידיעותיו.

סוף סוף מגיעים לכביש 65, חולפים על יער לביא וקיבוץ לביא שהוקם במקום לוביה כפר ערבי ששכן שם. קרני חיטין משמאל ודרך פוריה (כפר עבודה ללא עבודה…) יורדים לכינרת, ים הגליל כפי שנקראה בימי המשנה. ולמה כינרת? בישראל דבר עברית.. ש”י עגנון הציע את כינרת הנמצאת בנחלת שבט נפתלי.

והמשך המסלול  מצמח (סמח בעבר) לכביש הארוך במדינה כביש 90 ממטולה עד אילת. קיבוצי עמק הירדן בית זרע, מסדה, אפיקים, שער הגולן, אשדות יעקב ואוטוטו מגיעים למפעל החשמל של רוטנברג בנהריים. מהנדס סכרים וגשרים רוסי שהחליט ל”חשמל” את הארץ בתחילת המאה העשרים ואכן קיבל זיכיון לטובת הפקת חשמל. מגייס כספים ומקים תחנות באמצעות המים המפעילים טורבינות המייצרות חשמל. תעלת הבטון שתפקידה לחבר בין הירדן והירמוך. (נהריים=שני נהרות, הירדן והירמוך). בסמוך הוקמה שכונת נהריים תל אור לטובת העובדים במפעל. כל זאת עד 1948. רוטנברג נחשב למהפכן.. מפעלו אכן יוצא דופן.

ואם במילים עסקינן… וכמה אני אוהבת משחקי מילים… קיבוץ נוה אור מכיל בשמו  את אתר נהריים=אור + אור כשדים (בבבל) עם העולים מעיראק שהקימוהו.

אני מסיעה את המילים לאט והירוק היום ירוק מאד. עדיין.

דיות וקורמרנים מלווים אותנו, חולפים על גבעת הבנות ונזכרים באותו יום נורא. ממשיכים למנחמיה (מלחמיה בעבר. שונה למנחמיה על שם מנחם אביו של הנציב הבריטי הראשון). גם עדרים של צבי ארץ ישראלי נראים באזור שמתאים להם.

אתם איתי עדיין? כי אני ממש שם… מזל שכתבתי כמה נקודות לזכור ולהזכיר…

מטפסים בדרך נוף מנחמיה יבנאל לרמת סירין, לתצפית מאנדרטת לוי אשכול, איש הציונות המעשית בהתגלמותה, שעשה גדולות ונצורות למען הארץ, סלע עצום מוצב שם ולא בכדי. הגולן והגלעד באופק, למטה בקעת עמק הירדן המוריקה. מראה מרהיב. בדרך שמענו על מאגרי שאיבה באיזור המנצלים הפרשי גובה להפקת חשמל.

עוזבים את הירדן לכיוון עמק המעיינות דרך קיבוץ גשר שעבר למקומו הנוכחי ב-1948 והולכים ללמוד על אבוקה קיבוץ שכבר איננו קיים.

אנו צועדים בשביל מוקפים בשדות חיטה בחום של העמק, ממעל חגות בקולן החזק להקות עגורים וגם להקת שקנאים נאים השקיפה על הקבוצה שלנו. אנחנו בפברואר הנעים ולא רוצה לדמיין כמה חם וקשוח כאן בקיץ.

עמק המעיינות כביש מינוס 200. בדרך תחנות מהילה של מים מליחים ומתוקים שכבר לא מוהלים כבעבר. מגיעים למעיין ויושבים בצל לשמוע על אבוקה שגרעין של ציונים חלוצים “גורדוניה” הקים ב-1934. הנחלה שנותרה כ-2,000 דונם זו שנשארה ניתנה להם כשהכל שממה. אך הם כפי שהונחו על ידי דין התנועה בנו שם את ביתם. חלק מהגרעין עזב למקומות אחרים. בהמשך הגיעה עליה נוספת מאוסטריה וגרמניה גרעין “שדמות”. ויכוחים ואי הסכמות גרמו למשבר חברתי ולמרות הצלחת הגידולים לא הצליחו להתגבר עליו גם כשבשנת 1948 הגיע גרעין נוסף לחיזוק אבוקה. נותרו 20 איש בלבד שחוו שריפה שמכלה הכל וב-1952 אבוקה ננטשת. כמה אירוני שאבוקה שרפה את עצמה והיתה לאבק בהיסטוריה…

ממשיכים לבית יוסף וירדנה. בית יוסף ראשון מושבי חומה ומגדל. בירדנה, ב”חוויה הכורדית” אנו שומעים מפי גדעון ואורי על המקום ותחילת דרכו הלא קלה כלל. במקום מוזיאון קטן שמשמר את תרבות הכורדים, סרטון קצרצר ועל הדרך שמענו בדיחות והומור ששזורים בסיפורים. הכורדים לא במהרה מתייאשים ושמחת חיים מאפיינת אותם למרות הקשיים. הריקוד הכורדי עם החזקת הידיים האיתנה המסמלת אחדות ורקיעה ברגל שמדגישה את החוזק מזכירים לנו כמה צריכים זאת כולנו…

ועד הטיול הבא עלינו לטובה, נאמר תודה לעליזה כץ ולמועדון הזהב על כל פעילותיו.                                              .