חגית פרידלנדר
לפעמים אנו פוקדים מקומות רחוקים ולא תמיד מכירים את השכנים שלנו…
והפעם נהנינו בטיול מיוחד ומעניין בעקבות מורשת הבדואים בהדרכתו המופלאה של ניר קינן שנענה בשמחה ליוזמתה של עליזה כץ, קל”ב…
אז מה למדנו היום? בגליל אין פזורה בדואית. רק בנגב והיא גדלה שם בקצב מסחרר. במועצה איזורית משגב 35 ישובים ומתוכם 6 ישובים בדואים שקיבלו אישורי בניה והיום הם ישובי קבע. מקום לרעות יש, אז אין צורך לנדוד. (בדייה = מדבר / בדואים = אנשי המדבר). נכון להיום יש קצת יותר ממאה אלף בדואים בגליל.
הישוב דמיידה היה הראשון בו ביקרנו ולמען האמת לראשונה… ישוב נקי ומטופח 600 איש בערך. חלק מהבתים הם בתי אבן מזמן הטמפלרים. אבו לאטף ועלי דאגו לנו לקבלת פנים חמה כמיטב המסורת של הבדואים מכניסי האורחים: קפה, תה וכיבוד כיד המלך.
פירוש השם דמיידה = מזור לפצע… (רשמתי לי שמא אשכח וסביר היה שאשכח… אולי צריכה הייתי להצטייד בשיקוי לטובת שיפור הזיכרון שסיפרה לנו עליו סאלם משכונת מזריב בזרזיר…. אבל למה להקדים את המאוחר….)
בחוץ 25 מעלות אך במבנה בוערת אח, אש שדולקת תמיד. ככה זה אצלם, גם כשהקפה מתחמם על פלטה חשמלית… תושבי דמיידה שהם משבט חוג’רת (חוג’רת = אבנים).
באו מעמק יזרעאל ליד כפר יהושע. היום מתפרנסים מגידול בעלי חיים ומחקלאות. מי שחלץ נעליים נכנס גם למסגד המרשים ביופיו ולמד על תופעת המסגד שהיא חדשה, זו תפיסה לאומית שלא היתה בעבר. הבדואים מקבלים את השלטון תחתיו הם חיים.
עוברים את כפר מנדא הישוב הפלאחי וממשיכים לאתר הנצחה ללוחם הבדואי.
אין מילים לתאר. לא הכרנו ולא שמענו על קיומו. זהו אתר יפהפה גדול ומטופח, ששבילים מובילים אותנו דרך גנים פורחים, עצים, מסלעות לאולם בו שמענו מאישה מופלאה, עליזה, על כל פועלה למען משפחות הבדואים מסיני ועד הגליל ברגישות ובמסירות.
היא מייצגת אותם ושומרת על זכויותיהם גם כשהסיפורים המשפחתיים מורכבים ולא קלים היא לא מוותרת. זהו אחד מתוך שמונה אתרי הנצחה ממלכתיים שיש במדינה. הוא הוקם עבור כל חללי הבדואים מכל השבטים. כאחות מוטסת בזמן שירותה הצבאי יילדה בדואיות רבות במרחבי סיני ומאז ועד היום היא פועלת למענם.
ממשיכים לבית זרזיר. תחילה לשכונת מזריב. (מזריב = מרזבים, האיזור מחורץ בוואדיות שהמים זורמים בהם כמו במרזבים). אחרי הפסקת צוהריים, (מה לעשות צריך גם לאכול משהו…להזכירכם שבאוטובוס של גבי אושפיז, שהוא גם נהג הבית המעולה שלנו, לא אוכלים…)
אנו פוגשים את סאלם שרוקחת תרופות ומוצרים טבעיים שילוב של רפואה עממית ומסורתית שירשה מאמה והמשך לימודים של רפואה משלימה. היא מספרת לנו על תשוקתה ללמוד ועל חזונה להקים משהו למען הקהילה. סאלם היא אם לחמישה בנים וארבע בנות ובתמיכת בן זוג עם ראש פתוח היא הצליחה להגשים חלום ילדות ישן. כמובן שקנינו שמנים וקרמים להסיר כתמים וקמטים, להיפרד מדלקות ומטחורים ולהאמין שיש פתרון גם לשיפור הזיכרון …
הזמן בורח ואנו ממהרים לכעיביה למדפא של ריפקי, תלמידו של ניר. (מדפא = מקום אירוח. תוספת למשפחה). חווית אירוח מרגשת ומרתקת שיצאנו ממנה מחויכים שבעים ועמוסים בהמון דברים חדשים. כל הפרטים על שבט כעיביה שישב על דרך מסחרית חשובה, ועל המלך דאהר אל עמאר ועל מהלך ההיסטוריה במבחן מועד ב’…
סלחו לי שהסופגניות מיני המפתות והחמימות שכובדנו בהן שהיו לי מול העיניים כל הזמן הסיחו את דעתי וכשהגיע מגש מפירות העונה איבדתי ריכוז לגמרי…
שמענו גם על השמלות הרקומות שהיו תלויות למראשותנו, מה לובשת כלה ומה לובשת אישה נשואה או רווקה, ועל הנשים עם הקעקועים על הפנים שעם עזיבת הצוענים ב-1948 לא נראה נשים מקועקעות בפנים ואלה שכן, קשה יהיה להן להסגיר את גילן אם כך.
ולסיום סיומת טקס הכנת הקפה… זה מתחיל עם סיפור על הבישעה (=משפט אמת), תוך כדי שויפקי קולה את פולי הקפה שהגיעו מאתיופיה. והריח מתפשט בחלל החדר המקושט להפליא עם השטיחים שארגה אשתו. ועכשיו טוחנים את הקפה נציגים נמרצים מהקבוצה וברקע התנדבו גם כאלה שתופפו על הדרבוקות להלהטת האוירה. כמה שמחה ריח הקפה יכול לעשות… קינוח נפלא ליום טיול נהדר!
אגב, את כל האנשים שאירחו אותנו ניר המדריך מכיר אישית ובזכות החברות שלו איתם פשוט זכינו!
תגובה אחת
השארת תגובה
בכפר ורדים סופרים כל משפחה ערבית שרכשה כאן בית וקבעה את מ.מ כפר ורדים כמקום מושבה הקבוע של המשפחה. הרבה מתושבי כפר ורדים לא אוהבים בלשון המעטה את כניסתם של ערבים ליישוב. אז בשביל מה עורכים אצלם ביקורים להכיר דרכיהם ומורשתם. אופסס… סליחה אלה הם בדואים ולנו יש בעיה מול הערבים. ההתלהבות מהביקור אצל הבדואים בצפון הייתה גבוהה, האם אפשר להגיד כך לגבי הבדואים בדרום. תשאלו את תושבי עומר.
בעבר הרחוק כשהעיר ימית קמה בפתחת רפיח בשטח חצי האי סיני שנכבש, גרתי שם עם משפחתי. בשתי שנות קיומה (לפני שחצי האי סיני הוחזר) הוזמנו פעמיים למאהל הבדואי לחפלה על כבש שנאפה בבור. ובסיום הארוחה של הפסח השני נסענו באמצע הלילה החשוך, בלי הנשק שהשארנו מתחת למיטה, לרפיח ושם בלב העיר הם כבר חיכו לנו בחיוכים ובשיר פיתות חמות וכדורי פלאפל שרקדו בשמן המבעבע באגן. למחרת החג היו בינינו שהתייצבו בסניף הבנק הישראלי ברחוב הראשי ברפיח להסדיר ענייניהם. אלה היו יחסי שכנות טובים בכל הנוגע לחיי היום יום של האנשים הפשוטים משני הצדדים. ביחס למנהיגים זה כבר סיפור אחר.
יהודים וערבים אמורים להיות יחד. וכנראה חלק ניכר מהיהודים הדתיים לא רק שלא למדו למודי ליבה גם את התורה הם קבלו מרבנים אינטרסנטים שטפטפו למוחם של ילדים רכים, כך זה נראה ונשמע לי, את הגיגיהם ולא דייקו במסרים שפסקה התורה. מיהודי, חילוני מאמין.