יומיים של סיור מוזיאונים

סיור המוזיאונים בהדרכתה של אתי צ'כובר, פועל כבר שנה שביעית. מדי חודש אנו עושים דרכנו למסע גילוי חדש מצפון ועד דרום, מרכז ומזרח. השבוע עלינו ירושלימה לשהייה בת יומיים.

התחנה הראשונה היתה בית האמנים בירושלים, השוכן בבניין היסטורי, ששימש בתחילת המאה העשרים את "בצלאל – בית-מדרש למלאכות אמנות" מייסודו של בוריס שץ – גלגולה הראשון של האקדמיה לאמנות ועיצוב.

לימים, הפך המקום לבית-נכות (מוזיאון) לאומי ושימש בתפקידו זה עד להקמתו של מוזיאון ישראל. אז עברו אוספי הבית אל המוזיאון החדש והיוו את גרעין האוספים של מוזיאון ישראל. המקום אף אכלס לתקופה את הפקולטה לארכיטקטורה של בצלאל ומאז אמצע שנות השישים של המאה העשרים משמש את אגודת הציירים והפסלים של ירושלים. בניהולה של האגודה, הפך בית האמנים למרכז תערוכות תוסס, המציע תמהיל מגוון וייחודי של אמנות ישראלית ובינלאומית. תכנית התערוכות השנתית כוללת סדרה לאמנים צעירים בולטים, המציגים לראשונה את עבודתם, סדרה רטרוספקטיבית לאמנים ותיקים, תערוכות נושא מקיפות, תערוכות משותפות לאמנים ישראליים ובינלאומיים ומגוון פעילויות נוספות.

בבית האמנים נפגשנו עם האמנית שירלי פקטור ועם אוצרת התערוכה, ימימה ארגז. התערוכה "רְקָמוֹת וָרוּחַ" עוסקת במספר נושאים, שרובם מייצגים בצורה מטאפורית את מחזור החיים, הקמילה והזקנה, תוך דיאלוג בין אברי גוף, עטופי בדים, לבין ורדים קמלות. הציורים מכים בצופה בעוצמה רבה, ללא ניסיון לייפות את עובדת המוות המתקרב.

מבית האמנים פנינו למוזיאון "על התפר", מוזיאון חברתי לאמנות עכשווית, ששוכן מול העיר העתיקה, במה שהיה בעת מלחמת העצמאות עמדה צבאית על קו הגבול בין ישראל לירדן, לצידו של מעבר מנדלבאום שחיבר בין שני חלקי העיר.הבניין נפגע קשות על ידי התקפות הירדנים וחזיתו נקובת הכדורים, ההרוסה בחלקה, נותרה כפי שהיתה, כשחרכי הירי מציצים מתוך קירות הבניין. המוזיאון שם לעצמו מטרה לבחון בצורה גלויה ואפילו פרובוקטיבית את החיים שלנו, הנעים כל יוםעל קו התפר, תוך התמודדות עם קונפליקטים באזורנו ובקרבנו. תערוכות שונות שהוצגו בעבר עוסקות במצבי חיים קשים, כמו "סוף הדרך", "שווים ושווים פחות" , "חיים חשופים" ועוד. אלו תערוכות, המכות בצופה בעוצמה רבה, מבלי לנסות למצוא חן או לעדן את המציאות הקשה שלנו, אך מתוך ניסיון לקדם דיאלוג בצל חוסר הסכמה ולעודד מחויבות חברתית המבוססת על המשותף ולא על השונה. התערוכה הנוכחית, "מעבר לזיכרון", יוצאת למסע אל העתיד באמצעות הזיכרון ומפגישה את הצופה עם יצירות, החושפות בפנינו דימויים מארכיון ההדחקה וההכחשה של הפחדים והחרדות שחווינו, תוך ניסיון לבדוק באמצעותם תרחישים עתידניים הצפויים לנו ולעולמנו ולהיעזר בהם כדי למנוע את שגיאות העבר.תערוכה מטלטלת ומעוררת מחשבה.

ממוזיאון "על התפר" עשינו דרכנו בגשם שוטף לעיר העתיקה. שם פגשנו מדריכה צעירה ועתירת ידע, שהובילה אותנו אל מתחת לאדמה, אל החפירות הארכיאולוגיות שנערכו ברובע היהודי , תוך כדי עבודותשיקום שנמשכו 14 שנים (1969 – 1983). החפירות הללו חשפו תקופות רבות: בית ראשון, ימי שיבת ציון, תקופת החשמונאים, בית הורדוס, וכן – סיפור הרצף היהודי של ההתיישבות ברובע.לשעה, חווינו חיים מימי קדם, שבהם יוחד מקום של כבוד למסורת היהודית על כל מנהגיה.

את הלילה עשינו במלון "גני ירושלים", ובערב התקיים מפגש חברתי של חברי הקבוצה.

למחרת בבוקרהגענו לסדנת ההדפס ירושלים, מרכז אמנות שנוסד בשנת 1974 כגוף ללא כוונת רווח. מטרתו העיקרית של המרכז היא לקדם את אמנות ההדפס בישראל, תוך פתיחת דלת לאמנים וותיקים וצעירים לעבוד וליצור במקום, תוך התנסות במגוון טכניקות מסורתיות (תחריט, דפוס רשת, ליטוגרפיה וחיתוך עץ) במקום מתקיימות סדנאות שונות וכן מצויה בו גלריה, המציגה את יצירות אמנים בתחום ההדפס.

הסדנה שוכנת במבנה היסטורי רחב ידיים מהתקופה התורכית, שעמד בשיממונו שנים רבות ושופץ והותאם לייעודו הנוכחי. את פנינו קידם מנהל הסדנה, אריק קילמניק (אחיו הוא תושב הכפר, יעקב קילמניק, איש מיוחד בפני עצמו). אריק, איש שופע סיפורים, תיאר בפנינו בהומור רב דמיון את ההיסטוריה של המקום, סיפורי עלילותיו להקמת המקום. ממנו למדנו כיצד "בונים מקום" באפס כסף, אך בתושייה, עוז רוח ויכולת המצאה.

משם המשכנו דרכנו לבית שמואל. שםצפינו בתערוכה קבוצתית של מגזרות נייר, "שיר השירים ושירים אחרים", פרי יצירתן של שמונה אמניות ישראליות, חברות בארגון גוזרי הנייר. אוצרת דבורה גולדברג. אמנות גזירת הנייר התפתחה במזרח הרחוק לפני כ-2000 שנים לאחר המצאת הנייר. היא החלה כאמנות עממית, מסורתית שבהדרגה הגיעה גם לקהילות יהודיות בעולם והייתה נפוצה בהן עד מלחמת העולם השנייה. העיסוק במגזרות הנייר התמקד בעיקר בנושאים הקשורים למקורות, כשהמרכזי בהם הוא שיר השירים. לאחר מלחמת העולם השנייה, לא נותר הרבה ממגזרות הנייר המסורתיות, והמעט שנותר מצוי כיום במוזיאונים ובאוספים פרטיים. המגזרת היהודית היא לרוב סימטרית, עשירה בדגמים וסמלים יהודיים, המתחברים ביניהם באמצעות צמחייה, צורות גיאומטריות וקטעי קליגרפיה של פסוקים מהמקורות. זו אמנות מעודנת, המצריכה מיומנות רבה בחיתוכי נייר עדינים, כשכל מרכיבי המגזרת צריכים להיות מחוברים זה לזה בלא שאף אחד מהם יסתיר את משנהו. כיום מתעוררת מחדש אמנות מגזרות הנייר ונוספו לה גם עיצוב מודרני וטכניקות חדשניות.