מה היה לנו בסיור של יחיעם ותרשיחא?

הסרט "על קו תרשיחא-יחיעם-חאלב" הוליד סיור בעקבותיו.

הרבה ידיים ערבבו  את התבשיל עד שיצא לדרך הסיור בתרשיחא ויחיעם…

בהתחלה הגיע  אלינו, דרך ורד אוסמן מייסדת דוקווילג', הסרט "על קו תרשיחא, חאלב, יחיעם" שיצר אבנר גרינברג מכפר ורדים. את הסרט הפנינו למספר כותבים שלנו.

ד"ר ישראל בן דור כתב על הסרט מאמר עם תובנות היסטוריות, והקרין אותו לתלמידיו.

חגית לביא, בת מייסדי יחיעם, התחברה לסרט מהמקום האישי. ובכלל, הרגשנו שבכל ההתנהלות סביב הסרט נוצרה התרגשות.

יצרתי קשר עם אבנר יוצר הסרט ועם חגית ויחד החלטנו  ליצור אירוע סביב גיבורי הסרט. "ניצלנו" את קבוצת המטיילים והמתעניינים שלנו, שכבר מכירים אותנו. אבנר נשלח לתרשיחא, חגית ליחיעם. ומשם הכל התחיל.

הגיעו כ-30 מסיירים מרחבי צפון הארץ: טבעון, משגב, כפר ורדים, מטה אשר, נהריה, קריות, כרמיאל ובוודאי ממקומות נוספים. מרגלית מעברון הגיעה על כיסא גלגלים. היא לא הייתה ביחיעם כבר 40 שנה אבל פגשה מכרים ותיקים (חלק מוותיקי יחיעם היו מוריה) וכך התאתגרנו גם מבחינת נגישות.

התחלנו במועדון ביחיעם, שם חיכו לנו  כעשרה מוותיקי יחיעם, עם כמה מבני הדור השני. הסרט, שעוסק בסוגיה של קשרי חברי יחיעם עם משפחה מתרשיחא שאחד מבניה היה פעיל ב-1948 במלחמה נגד היהודים וברח לסוריה לאחר המלחמה, הוקרן והשיחה זרמה.

אבנר סיפר איך הגיע לסרט: "מאמצע שנות ה80 אני חי בכפר ורדים. את אברהים הכרתי בשוק תרשיחא, באתי לבקר אותו בביתו וראיתי את תמונת אחיו על הקיר, ומשם הכל החל".

חיים בלבן מיחיעם סיפר על קניית אדמות יחיעם כבר ב 1938 מאביה של רימונדה טוויל וסבה של סוהא עראפת. את הקיבוץ הקימו ב- 1946 שלושה גרעינים ישראלים ושני גרעינים הונגרים, "היינו בשיא כ-560 חברים והיום כ-180 חברים".

כשנשאל אבנר על לוח הזמנים המעורפל של הסרט הוא ענה: "אי אפשר בסרט קצר להתעמק בהיסטוריה, בעיקר משום שמדובר כאן בשני נרטיבים: ההתקפה על יחיעם בינואר 1948, וכיבוש תרשיחא באוקטובר".

אלי הררי,  מגיבורי הסרט, סיפר על הכרזת המדינה, ושיחיעם היתה בתוך המדינה הערבית.

יאיר ארגמן מוותיקי הקיבוץ הוסיף: "אני הייתי הקשר ובקשר אמרו לי: אתם נשארים כאן! הגברים היו במבצר, הנשים והילדים בקריות, כשאישה ילדה תינוק, ההחלטה על שם הילד התקבלה בסיועי. קישרתי בין האבות ביחיעם לאימהות בקריה.  הכל היה בצמצום, המים היו רק מהבורות, נקי זה לא היה, והיו לנו מחלות שהן תוצאה של לכלוך".

רינה גל, מוותיקות יחיעם, המשיכה את הסיפור: "כשהסתיימה המלחמה וערביי האזור הסתלקו כי פחדו, קבלנו אדמה בעמק געתון, ואז עלתה ההצעה שנעבור לגור שם. התלבטנו אם להישאר כאן או לעבור לשם. מה שהכריע את הישארותנו היה  מותם של כל כך הרבה אנשים כאן."

כשאלי נשאל איך הוא מרגיש היום כשהוא מסתובב בתרשיחא  הוא אומר ללא היסוס: "שותפות גורל, אנחנו כאן, אם רוצים להמשיך  לחיות אפשר רק על ידי חיים ביחד. הדור שלנו בעד דו קיום, הנה גם ספואת עודה (משתתף נוסף בסרט מתרשיחא), שבתחילה לא קיבל את הקמת המדינה, הפך למנהל בית הספר בתרשיחא והיום הוא קרוב לנו בדעותיו. אנחנו חיים כאן מעל 60 שנה במגע תמידי עם ערביי הסביבה, גשר של דו קיום"

חנוך עידו מיחיעם נפעם מהסרט ומהצד האנושי שהוא מביא עמו: "ההיסטוריה סובבת מלחמות, בתוך המלחמות, נשארים בני אדם, האמא העיוורת, האחים. הסרט מראה שהזעם הגדול שמוליד מלחמות אינו קיים במפגש בין בני האדם".

גילי עמיר, דור שני ביחיעם, אומרת שהסרט מאד אקטואלי. הוא מראה בצורה מופלאה את הצד השני, היא מתרגשת מהעובדה שאנשי תרשיחא נהפכו מאויבים לשותפים: "איך זה קרה? החיים חזקים מהכל., היופי שהצלחנו ללמוד לחיות עם דברים שאין להם פתרון, מה שאנחנו לא מצליחים לעשות בארץ ובעולם".

אמנון גופר שביום יום מוביל קבוצות מטיילים באזור יצא אופטימי מהמפגש, "הסרט נפלא, אני אוהב את ההתעסקות בהווה. אצלנו בארץ יש יותר מידי התעסקות בעבר, צריך לעסוק בעכשיו ובמבט קדימה".

ואבנר מסכם: "זו זכות בשבילי כתושב האזור ללמוד מיד ראשונה. אני מתפעל ממה שנעשה ביחיעם, איך הקימו את המקום, באיזה תנאים חיו אנשי יחיעם. יש הרבה צער בסרט, אבל גם אופטימיות שאפשרה את החיים המשותפים".

אחרי המפגש ביחיעם העמסנו את מיטלטלינו, צירפנו אלינו את רוב ותיקי יחיעם שהיו עמנו במפגש ביחיעם ונסענו לתרשיחא.

המון מכוניות פרטיות התנהלו בסמטאות וכשחנינו על יד השוק בתרשיחא קבל אותנו אברהים במאור פנים. כאחראית על האירוע רציתי להוביל את כולם לביתה של מונתהא, אחותו של אברהים ושל סלים בק (שברח לסוריה ב1948). אבל אברהים וחברי יחיעם עמדו בחוץ ודברו והתרגשו ודברו וכל שאר המטיילים התגודדו סביב כצופים בהצגה. לבסוף התהוותה תנועה ונכנסנו. הסלון של מונתהא לא ענק אבל הצלחנו להכניס בו את כולנו. כל מי שיכול היה התיישב על  השטיח והשאר על כורסאות וספות בצפיפות גדולה.

אנחנו חיפשנו את הסיפור והמפגש, בני הבית רצו שנשתה ונאכל ונתכבד ונרגיש טוב ובין בליסה לשתייה ולעיסה החלה השיחה. בתה של מונתהא פתחה ובירכה. הצפיפות שלנו הזכירה לה את הזמנים שרק להם הייתה  טלוויזיה בכפר וכשהיו שידורי האבקות כולם באו אליהם לראות. "אתם החזרתם לנו לרגע את ילדותינו", אמרה.