לא רק שרה

**

בידיעה שהתפרסמה לאחרונה בוינט, צוינו רשויות המצטיינות במיחזור בקבוקי שתיה.

בנתוני המיחזור לנפש נמצאת כפר ורדים במקום החמישי עם 3.68 ק"ג לנפש בשנה.

במקום הראשון כפר שמריהו עם 5.3 ק"ג, לאחר מכן המועצה האזורית יואב עם 5.11 ק"ג לנפש, המועצה האזורית משגב עם 4.39 ק"ג לנפש, עמק יזרעאל עם 3.83 ק"ג.

אחרי כפר ורדים (כאמור, מקום חמישי עם 3.68 ק"ג לנפש) נמצאות תל-מונד, שוהם, מנשה, עמק הירדן ובנימינה גבעת עדה.

הגם שכמות המחזור של הכפר מכובדת ויפה, כדאי לשים לרשימת הרשויות הממחזרות… מקומות שמחד התושבים בעלי מודעות סביבתית, אך מאידך, כנראה משתמשים בהרבה מאוד בקבוקי שתיה  – שהוא עניין בלי סביבתי בעליל!

מצאתי לנכון לפרסם בהזדמנות זו מאמר שכתבתי בעבר למגזין "חיים אחרים":

בגנות המיחזור!

בקבוקי המים המינרלים כמשל למיחזור במקום להפחתה

ליד כלוב מיחזור הפלסטיק עמדו אם צעירה ובתה, והשליכו מלוא הסל בקבוקי מים מינרלים ריקים, כאשר האם מסבירה לקטנה על חשיבות המיחזור לכדור הארץ. הרי לכם אוקסמירון: "החשיבות האקולוגית למיחזור בקבוקי מים מינרלים…"

כלוב המיחזור הפלסטיק היה עמוס לעייפה, בעיקר בבקבוקים גדולים (1.5 ליטר) של מים מינרלים. חלקם, אגב, תוצרת חוץ: מים היישר מהאלפים השוויצרים. משמעות הדבר כי אנשים רבים, צרכני מים מינרלים, טרחו לאסוף את הבקבוקים בביתם ואף לסור לפינת המיחזור ולדחוק בקבוק-בקבוק לתוך המיכל. הם עשו זאת מרצונם החופשי, בלב שלם, ללא כל תמורה או תשלום, ואין ספק שמדובר באנשים בעלי תודעה אקולוגית מפותחת.

אז זהו. שלא…

זהו בדיוק ההבדל בין אקולוגיה לבין מראית עין ומירוק המצפון (גרין וואש). משום ששתייה של מים מינרלים ומיצים על בסיס קבוע, היא עניין בלתי אקולוגי בעליל בשל תהליכי הייצור והשינוע וכמובן שהפלסטיק עצמו; כך שמיחזור הבקבוקים הינו בטל בשישים לעומת הנזק הסביבתי של אותם בקבוקים (שלא לדבר על המחיר, הגבוה פי אלף ממי ברז ועל כך שפחות בריאים ממי ברז…).

מס שפתיים

ההבנה החדה בגנות המיחזור נולדה ליד פינת המיחזור אותה אני פוקד לעיתים, לאחר הפרדת ומיון הפסולת הביתית: חומרים אורגניים לתעשיית הקומפוסט בחצר, בקבוקים קטנים ופחיות למרכול (חוק הפיקדון…), מיכלי פלסטיק ובקבוקים לכלובי המיחזור, קרטונים לקרטוניה, ניירות ועיתונים למיכלי אמניר וסוללות למיכל הייעודי.

בתחילה, חשתי סיפוק ואף גאווה לאחר השלמת מלאכת המיחזור. אפילו אזרחות למופת. אולם לנוכח הררי הבקבוקים וערימות הקרטונים, העיתונים והניירות – אות וסמל למודעות הגבוהה של התושבים למיחזור, אך קלון מתמשך לתרבות הצריכה – נמלאתי קבס, וירד לי האסימון: המיחזור הינו כוסות רוח למת! מס שפתיים "אקולוגי" שאנחנו מרבים לשלם בתמורה לאימפוטנטיות הסביבתית של קובעי המדיניות, הממחזרים לדעת את הרעיונות הממוחזרים שלהם במטרה להמשיך ולמחזר את כוחם הכלכלי והפוליטי.

קודם הפחתה ושימוש חוזר

אלו הם ארבעת ה-Rים האקולוגיים לפי החשיבות הסביבתית שלהם:

1.         Reduce: הפחתה במקור. לצרוך פחות.

2.         Reuse: לעשות שימוש חוזר.

3.         Recycle: מיחזור.

4.         Recovery : השבה. למשל, יצירת קומפוסט או אנרגיה מפסולת.

בעברית ניתן לזכור זאת על-ידי ראשי התיבות השמ"ה (הפחתה, שימוש חוזר, מיחזור והשבה).

המיחזור, עליו ניתן עיקר הדגש הנוכחי בחינוך וברגולציה, הוא רק השלישי במעלה ברשימה הסביבתית, המדורגת לפי סדר החשיבות. אך אין פלא שהלכה למעשה, בפועל, קפץ המיחזור לראש הרשימה! הרי התאגידים השולטים (הון ושלטון) אינם מעוניינים בעיקרון הסביבתי הראשון: ההפחתה! ומה להם ולשימוש חוזר? הם מעוניינים, ללא ייסוריי מצפון, אם בכלל יש להם אחד כזה, שנמשיך בצריכה החזירית שלנו.

עבריינות

אותם בעלי ושליחי התאגידים אף חושבים, כנראה בצדק, כי אם יצבעו מוצר כל שהו בירוק, יכתבו "ידידותי לסביבה", או ידפיסו את סמל המיחזור – נאכל את הלוקש הזה בתיאבון.

יתרה מזאת: בעוד שבהפחתת הצריכה ובשימוש החוזר אין כסף, מכרזים, טובות הנאה, רגולציה, שינוע ומפעלים – הרי שבמיחזור כל אלו קיימים, חיים ובועטים. לא פלא, איפה, כי עולם הפשע "העברייני" השתלט על המיחזור של "חוק הפיקדון", בעוד עולם הפשע "הלגיטימי", התאגידי והממשלתי, גורף רווחים נאים משאר עוגת המיחזור.

ברור כי הפחתת הצריכה והגדלת השימוש החוזר, שהינם המרכיבים החשובים ביותר במערכת אקולוגית, עלולים להיות הרסניים מבחינת אותם תאגידי ענק, ועבור כל עדת הפוליטיקאים הסועדים על שולחנם, קבלני המשנה, הפרסומאים, היחצ"נים, גוזרי הקופונים ומלחכי הפנכה למיניהם. תרבות שלמה וענקית שצמחה על בסיס הצרכנות והצרחנות עלולה להתמוטט. לכן, במקום לשים דגש על צמצום הצריכה והפיכתה ליותר סביבתית ונבונה – הם שמים יהבם על המיחזור. כך הפך המיחזור לדגל האקולוגי, לאופיום להמונים ולכדור הרגעה למחדלים המתמשכים של הפוליטיקאים ותאגידי הענק.

מהפיכה תרבותית

חשיבות הפחתת הצריכה והשימוש החוזר הינן באחריות "האישית", בעוד שעולם המיחזור מבוסס על הטלת האחריות העיקרית מאיתנו והלאה: מישהו כבר מטפל בפסולת וזה לא ענייננו לאן הוא לוקח אותה וכמה זיהום נוצר בשינוע שלה והשבתה חזרה לשווקים. שמעתי על עירייה שלאור תביעת התושבים הציבה מיכלי מיחזור לזכוכית. אלא שלא היה מי שיקלוט ויטפל בזכוכית – והיא מועברת ממיכל המיחזור (למראית עין) למכולה היוצאת לאתר הטמנה…

להפחתת הצריכה, לא רק ערך "אקולוגי" ראשון במעלה – אלא גם תרבותי, חברתי ורוחני: אם באמת נתחיל להסתפק במועט, אחת ההשלכות שנצטרך לעבוד פחות, יהיה לנו יותר זמן לעצמנו ולמשפחתנו, נחיה חיים יותר הרמוניים ופחות לחוצים – והרי לכם עולם הרבה יותר טוב ונקי: פיזית ואנרגטית.

מכיוון שהצריכה הפכה ל"ערך" העליון בעולם המערבי – שינוי זה, של הפחתת הצריכה, עשוי לחולל מהפך תרבותי-ערכי בו אנו מפנים את משאבי הזמן, הכישרון והאנרגיה לחיי יצירה, חברה והגות. זו יכולה להיות מהפיכה עולמית שתקפיץ את כל האנושות לאבולוציה רוחנית והתפתחותית; ותעיף את תאגידי הענק לפח הזבל (לקומפוסט?) של ההיסטוריה.

מודעות

ל"אקולוגיה" יש הרבה מעבר לפריזמה הצרה של זיהום, השתלטות על השטחים הפתוחים, אפקט החממה ומשבר המים והאקלים. אלו רק התופעות הפיזיות, הנראות לעין, של המשבר הרוחני בו אנחנו נמצאים. אבל אם נחשוב רגע על הזיהום הנפשי של תרבות הצריכה – נראה כי הוא מסוכן פי אלף מכל אותן תופעות טבע אקולוגיות!

לסיום: או. קי. ברור שאני בעד מיחזור, אולם בנתונים הקיימים, הפך המיחזור לעלה תאנה לחוסר סביבתיות ולמעין סם להרגעת המצפון. אנשים טובים ובעלי מודעות נופלים לפח היקוש של "המיחזור" ובטוחים כי היותם ממחזרים, הינה תרומה חיונית, מספקת ובלעדית למצב כדור הארץ.

שלא כמו במיחזור, הדורש מערכת ענפה של רגולציה, מתקני איסוף, שינוע רב ותהליכי ייצור מורכבים – הרי בהפחתת הצריכה צריך רק דבר אחד: מודעות והחלטה אישית. הבחירה בידנו.