עודד שלומות
לטייל עם מועדון הזהב:
פסיפס אנושי בגליל התחתון
אחרי שתי דחיות, בשל גשמי ברכה שירדו באזורנו, ובתקווה שבפעם השלישית לא נאלץ לדחות שוב את הטיול. מה עוד שבחרנו לטייל ביום שלישי, יום שעליו נאמר פעמיים "כי טוב" – יצאנו לדרך !
חלפנו על פני העיר כרמיאל שתוכננה והוקמה בשנת 1964 במסגרת תכנית סו"ס. חצינו את נחל חילזון המנקז אליו את מי בקעת סכנין ומתחתר ברכס שגור והגענו לכפר הבדואי ערב אל נעים. השילוט לכפר כמעט ואינו קיים, מה שמסגיר את מידת המעורבות הממסדית המזערית במקום. זהו סיפור עצוב ומכעיס על כפר בדואי שתושביו אזרחים נאמנים למדינה, משרתים בצבא ויושבים על אדמה שקנו בכספם בתקופה התורכית. בשנת 1999 הוכרז הכפר כישוב מוכר אך לא מוסדר. תושביו חיים בתנאים של העולם השלישי, ללא תכנית מתאר, ללא קווי ביוב, ללא תשתיות ראויות וללא בתי קבע. כפר פחונים שבולט בעליבותו על רקע שכונת הווילות המפוארות של כרמיאל, הישוב המשגשג יובלים והגגות האדומים של הישוב המעורב (חילונים ודתיים) אשחר. המדריך, ניר קינן, מסביר שהבעיה נעוצה בעיקר בתנאי הסדר הקרקעות שדורש מנהל מקרקעי ישראל ובשל העדר מנהיגות. עזבנו את המקום בתחושה קשה של בושה וכאב.
כדי להזרים לעצמנו יותר אופטימיות, נסענו לכפר הבדואי הסמוך ערב אל דמיידה וראינו כפר משגשג עם בתי קבע מודרניים, תשתיות ראויות, מסגד חדש, בתי אבן היסטוריים מתקופת המנדט ואוהלי אירוח ליד הבתים.
בכפר המוסלמי הקטן, כאוכב אבו אל היג'ה, הבנוי על כיפה, וקרוי על שמו של השייח אבו אל היג'ה שנחשב לצדיק וגיבור ( היג'א בערבית זו התקפת פתע. היה מלוחמי צלאח א-דין וערך פשיטות קומנדו נגד הצלבנים ) נאלצנו להילחם נגד הרוח. חלפנו מהר על פני גן הפסלים המיוחד במקום. התרשמנו מפסל "שולחן העבודה" של צימבליסטה, פסל "המחרשה והמכבש" של אחמד כאנען, הפסל המפורסם של "אחוות שלוש הדתות", פסל עץ הזית ההפוך ופסלו של קדישמן- האישה הערבית והמחרשה. את אפקט החימום חשנו במבנה קברו של אבו אל היג'ה- מבנה עותומאני קדוש בעל שני חדרים עם קשתות וקמרונים. שם קיבלנו הרצאה מרתקת מפי ניר קינן על :"מקומות קדושים, מקומות פולחן וקברי צדיקים". המקום כיום משמש עלייה לרגל לאנשים מכל רחבי הגליל ורמת הגולן שבאים לבקש מזור לתחלואים שונים.
אחרי שזיהינו את הנעליים שחלצנו בפתח הקבר, שמנו פעמינו לישוב הררית ולמבדד נטופה. בדרך השקפנו לעבר גבעת יודפת, בקעת בית נטופה, הר אחים ובקעת סכנין וחלפנו על פני "אוהל יעל" ו"אוהל אבו מוסא דיאב גדיר", איש צבא בעל שני עיטורי מופת שהוכתר כ"בורר" בחברה הערבית. בשביל טבע טבול בפריחה ובמטעי שקדים וזיתים צעדנו והגענו ל"מבדד נטופה" – מנזר יווני קתולי שהוקם בשנת 1963 ע"י שני נזירים, הולנדי ואמריקאי, שתרו בארץ אחר מקום להתבודדות ולקיום חיי צניעות ופרישות, קיבלו את המקום לחכירה ושמו על עצמם כמטרה לגשר בין תושבי הגליל בני כל הדתות. שכניהם הקרובים הם חברי ישוב המודטים הררית. התכנסנו במערה צנועה מעוטרת בשני ציורי איקונות של יהושע ומרים המשמשת מקום תפילה, והקשבנו להרצאה מעניינת של ניר על תופעת הנזירות בארץ.
את היום המיוחד הזה חתמנו בכפר הערבי דיר חנא. כפר מעורב, מורכב מ-85% מוסלמים והיתר נוצרים ובדווים. נסענו בין הסמטאות והתבוננו מקרוב אל המצודה המרשימה שנבנתה במאה ה-18 ע"י שליט הגליל דאהר אל עומר. מצודה שמהווה נכס תרבותי, אדריכלי והיסטורי שאין לו תחליף. נהנינו מהכנסת אורחים לבבית בבית מסורתי של משפחה ערביה שכללה גם אוכל מסורתי עם פיתות, זעתר, לבנה, זיתים וירקות. תוך כדי שתיית תה מהביל, כשרובנו ישובים על מזרונים, ניר המשיך ללא לאות להעשיר אותנו בהסברים ובסיפורים על הבית הערבי המסורתי ואורח החיים של המשפחה.
השמיים התקדרו מעט כמו רמזו שהגיע הזמן לחזור הביתה כשבליבנו פסיפס אנושי מורכב ומיוחד.
צילומים: חנה גרוס
0 תגובות
השארת תגובה
מילה טובה
טיול זה מראה לנו שבמרחק קצר מהבית יש פינות חמד שאפשר לבקר עם הנכדים.החבר’ה לא מוותרים. עננים אפורים וקצת רוח לא מונעת מ”קשישי הכפר” לטייל.
תמשיכו לטייל ולהנות.כל הכבוד.