גלגלים

מכרתי את האוטו בפעם השנייה. בפעם הקודמת שרדתי שלוש שנים בלעדיו, והנה הגיעה הפעם השנייה לחגוג שוב שלוש נקיים…

ישנתי על זה. קמתי בבוקר, והיה לי ברור כמו שתיים ושתיים: עלי למכור ודי! הותשתי ממסחטת הכספים הזאת שנקראת מכונית, כלומר ההלוואות הצמודות בריבית משתנה של גנבים שמתחזים  למתקני עולם.

דקירותיה של הפרידה מהטויוטה יאריס התכולה שלי הציתו זיכרונות עגומים של עוני ומחסור, כמו גם קנאה בבעלי ההון ובעשירים שלא צריכים לעשות חשבון. להם תמיד אוטו חדש, המפיץ ריח חדש ונקי, עם מערכת שמע משוכללת ומבחר של מסטיקים וסוכריות משובחות בתא הכפפות, ותווית של גרר חינם עם מספר טלפון שזמין עשרים וארבע שעות מודבקת בצד השמשה.

התחלתי לפנות את האוטו – "צילי" קראתי לו, על שם בובתי האהובה – משלל הטובין שהפך אותו לחדר האינטימי שלי: המסטיקים, הדיסקים והשירים שגזרתי מהעיתון. נפרדתי בכבדות מהכיף האינטימי הזה שמתחיל בהתנעה קלילה ובבחירה מותאמת של סוג המסטיק והדיסק.

איך אשרוד בלעדיו? אוטוטו אדע, אוטוטו אדמע. והדמעות לא איחרו לבוא.

הרגשתי הכי אומללה, ילדה ששידלו אותה לוותר על בובתה כי היא כבר גדולה. לילי וצילי תמיד ביחד, בשירותים, באוכל, בגן המשחקים, אצל הדודות ואפילו למעלה על התקרה, כשהייתי מטפסת על קירות המסדרון הצר לפני השירותים כשהבובה בין שני. איך אהיה בלעדייך, כי הרי אני ואת זה ממש כמו את ואני. הצליחו לעבוד עלי. אמרו לי שאם אפרד ממנה, חיי ישתנו, שאהיה גדולה יותר, יפה יותר וחכמה יותר, כי היא מלוכלכת, מכוערת, קטנה ומלאה כבר בכתמים של מסטיקים שלא יורדים אפילו עם בנזין…

ועכשיו שוב עלי להיפרד מצילי, סמל המעמד שלי. מאז ומעולם היה הסיפור הזה של התנועה ממקום אחד לאחר עניין של מעמד אצלנו במשפחה. את דודתי תויה תמיד היה מישהו מביא או לפחות מחזיר לביתה ברחוב חיבת ציון, שלא כאחותה רנה שאף שסבלה מאסטמה היתה משרכת רגליה תדיר בעליות ובירידות של רמת גן…

ואם כבר הזכרנו את דודה תויה, אז מיד עולה בזיכרון בנה הצעיר צ׳חק, שהיתה ברשותו וספה, ועם השנים הוסיף לה סירה שבה היה מושיב לאחר כבוד את אמו ומסיעה מהכא להתם. יום אחד כשהסיע את אמו חזרה לביתה ברחוב חיבת ציון, עצר יצחק לקנות פלאפל בסירקין, והותיר את אמו לחכות בסירה. לא נשים כתויה יבטלו את זמנן. הוציאה אפוא תויה את סריגתה והחלה סורגת. לפתע נשמטה אחת המסרגות אל החיבור שבין הסירה לווספה. ותויה, אשת חיל שכמותה, הצליחה במאמץ ובריכוז גדולים לדלות מבין החיבורים בעזרת המסרגה שנותרה בידה את זו שנשמטה. משהצילה את המסרגה, המשיכה את השורה עין אחר עין ולא שמה לבה לכך שנפרמה הסירה מהווספה, וגם יצחק בן הזקונים האהוב שלה לא שם לבו לכך. תחב את מנת הפלפל לסלסלה שבקדמת הווספה, התניע ונסע הישר לבית אימו בחיבת ציון, בעוד היא ספונה בסירה ושוקדת על סריגתה בחריצות ובסבלנות אין קץ… סיפורים כאלה עלו בראשי בעודי מייבבת ומקוננת על כך שאפילו וספה לא תהיה בבעלותי כעת.

כשלא יכולתי עוד לשאת את מועקת הקנאה ורחמי העצמיים, נולד השינוי. אנדורפינים חופשיים החלו לשייט במוחי והישר ממנו אל הלב. אמנם עכשיו גופי כבד יותר, לאה יותר, אבל רוצה אני וגם צריכה  להמשיך לצאת, לנסוע ולהגיע. עלי להתנהל לפי לוח זמנים אחר, זה של חברות האוטובוסים והמוניות והרכבת. העיניים מתרוצצות, מחפשות וממתינות כמו לאהוב חדש; מתי יגיע זה הלבן הגבוה החסון, עם פסים כתומים ג'ינג'יים מאורכים. חרדה מציפה כמו אז: אוהב לא אוהב. עלי הכותרת נשרו מהפרח, "כן", "לא" וחוזר חלילה. שוב דיאלוג עם קסם המזל. מנסה לשחרר את המוח מהלב או את הלב מהמוח, תלוי מי התחיל קודם את מעגל המציאות הזה. ואז אנדורפינים משתחררים  להם לחלל החזה, כמו שקורה בצחוק היוגה. השרירים המכווצים נרפים, וחמצן זורם לו לאזור החדש. נוצר פרִי זוֹן אחר,  פרי מזן חדש. הגרעינים שבו הם המחשבות שלי. הן מתמקמות בנבכי ההכרה, סוג של הישארות הנפש. וכשהנפש נשארת, החרדה עוזבת ומתפנה מקום. האוויר מתרווח, והאדמה נעשית תחוחה; הרע מתחיל להשתכח ממני ולנשור.

חברתי ענת ניחמה אותי שלא נורא, שאתרגל והיא תשאיל לי את הגלגלים שלה ללילה לשניים, אולי כשיהיה לי בליינד דייט, שהבחורים לא יחשבו שאני ענייה. הנה אמרתי לעצמי בשיחותיי איתי: "החיים ממשיכים. למה מי מת?" הרי פעם בשנות השמונים בירושלים נסעתי באוטובוסים עם שלושה ילדים תמימים ועגלה, ואז הגיעה גם הרביעית. יורדים ועולים, והעגלה לא נפתחת… "גברת, גברת מחכים." שיחכו, זה אוטובוס. והסלים משוק מחנה יהודה לשבת?

גברת עם סלים, אומרת לי חברתי אסתי שקנתה לי בארצות הברית תיק יפה לקניות, שלא אבוש בשקיות הניילון, כמו ההוא מהערת שוליים. "לילי, זה לא מכובד," אומרת רוני. "למען האמת זה אפילו דוחה אישה כל כך… עם שקיות כל כך…"