עודד שלומות
אחרי הכל 18 שנים ביחד, ופתאום לבד? אבל אני בטוחה שניפגש בכל מיני צמתים. אם בטרמפיאדה, או בצבא.
ביחד למדנו היסטוריה, תנ"ך, ספרות, אזרחות, לשון, מתמטיקה ועוד. ביחד צחקנו על מורים, שיעורים ותלמידים משכבות אחרות. ביחד התלוננו, בכינו, רבנו, השלמנו, התווכחנו והסכמנו.
אחרי הכל 18 שנים ביחד, ופתאום לבד? אבל אני בטוחה שניפגש בכל מיני צמתים. אם בטרמפיאדה, או בצבא.
**
18 שנים שאנחנו פה. ביחד.
ביחד הגענו לפעוטון, רצנו בחצר ועשינו באלגן.
ביחד הגענו הגענו לגנים, למדנו לשבת בשקט במפגש ולחכות בתור לנדנדה.
ביחד עלינו לכיתה א', ליסודי, למדנו לכתוב ולקרוא, חשבון וחנ"ס.
ביחד הגענו לחטיבת "אמירים", צעירים ומפוחדים מהילדים הגדולים.
ביחד ישבנו מול לפטופים שהם קצת צעצוע וניסינו להבין למה צריך שתי מחנכות לכיתה כשהיינו הראשונים לזכות בחינוך אישי.
ביחד בחרנו להפוך לחלוצים, לשפני ניסיון, ולהיות המחזור הראשון של התיכון בכפר ורדים.
ביחד, בחרנו להישאר בבית עוד שלוש שנים.
ביחד, במשך שלוש שנים, נחשפנו ללחץ של מבחנים, שיעורי בית, מתכונות, בגרויות ועבודות גמר במגוון מקצועות.
ביחד טיילנו בהרי יהודה, עשינו את "ים אל ים", כבשנו את הרי אילת ושנירקלנו בים סוף.
ביחד למדנו היסטוריה, תנ"ך, ספרות, אזרחות, לשון, מתמטיקה ועוד.
ביחד צחקנו על מורים, שיעורים ותלמידים משכבות אחרות.
ביחד התלוננו, בכינו, רבנו, השלמנו, התווכחנו והסכמנו.
ביחד קיבלנו תעודות זהות וביחד נחשפנו לפערים בחברה הישראלית.
ביחד עמדנו בהקשב בגדנ"ע וביחד צעדנו במסע לפולין.
ביחד. את הכל עשינו ביחד.
והערב, אנחנו מתחילים פרק חדש בחיים. פרק ראשון של רובנו בו לא נהיה ביחד.
כשנסתכל לצדדים לא נראה את הילדון שישב לידנו בגן.
את זו שבכתה בגלל מורה או ציון רע.
לא יהיה לידנו זה שנתן יד בעלייה להר שלמה.
וגם לא אלו שהתווכחו בסמינר חברה וכלכלה.
לא יהיו לצדנו אלו שנרדמנו איתם בגלריה בשעה חופשית.
וגם לא אלו שהלכנו איתם לקנות בקפיטריה.
לא יהיו את אלה שלמדו איתנו במגמות.
וגם לא את אלה שראיתי רק בהפסקות.
מסביב כל אחד ואחת מאיתנו, יהיו אנשים אחרים, אולי קצת שונים.
אבל אלו לא יהיו אתם.
קצת קשה, לא?
השארת תגובה
