מבט אפריקאי

**

"פסגת העולם" (מכתב של תומר מוסק שחולק בפתיחת התערוכה).

יקרה שלי,

כל כך הרבה זמן שאנחנו יחד, וזה המכתב הראשון שאני כותב לך. היו פה ושם כמה פתקים קטנים, אבל מכתב ממש, אף פעם לא. יש פשוט כמה דברים שזו הדרך היחידה שמצאתי לנכון לבטא אותם פה.

את זוכרת את כל התקופות היפות שלנו ביחד? הטיול בקיץ שעבר, שנסענו ביחד לצפון. החום היה בלתי נסבל וכמעט לא יצאנו מהחדר, נשארנו עם המיזוג כל היום, ובסוף לא הבנו למה נסענו בכלל, אבל בכל זאת, את זוכרת את השלווה, איזה שקט היה לנו שם? הנוף המקסים שראינו מהחלון, והציפורים היפהפיות שהיו שם באזור. ארוחת הערב שהכנת לי ביום שישי, רק לי. כל הזמן התנצלת על זה שהמרק היה קצת קר, והבשר קצת קשה, אבל זה ממש לא הטריד אותי והתענגתי על כל רגע.

בכלל כל סיפור היחסים שלנו הוא קצת מוזר. שנינו ממש לא ציפינו לזה. כזה קרה ולקח לנו הרבה זמן להבין מה הולך פה בכלל. את היית כל כולך בלימודים ועבודה אינסופית כי כמו שאמרת לי "כל העולם מסתובב סביב כסף". אני עדין הייתי כזה ילד, עדיין חייל אבל עם המון חלומות. מן הסתם בסופו של דבר, כמעט שום דבר מכל זה לא יצא אל הפועל אבל זה כבר בהמשך הסיפור, ואני בכוונה הולך כאן צעד צעד.

כשכל הסיפור התחיל לא הייתי בכלל בליגה שלך. בחורים הסתובבו סביבך כמו זבובים ואת הפנית את כל המאמצים שלך כדי לגרש אותם, אבל בכל זאת היה משהו שונה. מה זה היה? הרי בהתחלה הייתי עוד זבוב, איזה זבוב, בקושי יתוש, שמציק באוזן ומפריע להתרכז במה שחשוב באמת, אבל פתאום הגיע איזה שינוי. מה מצאת בי? ובעצם מה אני מצאתי בך, אני גם לא ממש יודע. אנחנו בעצם אף פעם לא יכולים לדעת מה הוא הדבר שתופס אותנו, אי אפשר לדעת אבל זו פשוט תחושה שאי אפשר להתעלם ממנה.

יום אחד פתאום התקשרת ולא ידעת בדיוק מה רצית להגיד. התבלבלו לך המלים ואני צחקתי. את חשת שאני מנסה ללעוג לך למרות שזה היה הפוך. גם אני לא ידעתי בדיוק מה להגיד אבל הייתי שמח כל כך שהתקשרת. בסוף, לאט לאט, התחלנו להבין אחד את השני, בעצם, זה קרה די מהר. נסחפנו לתוך מערבולת של חושים ורגשות חסרות שליטה. מעולם לא סיפרתי לך את זה, אבל כל מי שסבב אותי באותה תקופה הסתכל עלי במין מבט משתאה. דאגו לי, שאלו אם הכל בסדר, והכל לא היה בסדר. הכל היה מצוין.

הגענו לשלב כזה של הבנה, פשוט עיוורת, את היית משלימה את המשפטים שלי ואני תמיד הייתי יודע בדיוק מה עובד עליך ומה את עושה, גם את הייתי בצד השני של העולם. בגלל שהכל קרה מהר ובצורה מסחררת לשנינו היה קשה להתרגל לרעיון. לא הבנו מה קורה פה ולאן זה מוביל, וזה גם היפה בעניין. שזה בכלל לא עניין אותנו. היינו טרמפיסטים, שבכלל לא יודעים לאן נוסעים, אבל מה שחשוב להם, זה שהם נהנים מהנסיעה. וכמה נהנינו.

ההצגה ההיא, שהיינו בה ביחד, עוד בהתחלה, שאחריה יצאנו הרבה יותר שלמים ביחד. הבנו בפעם הראשונה שזהו, מצאנו, לפחות בינתיים. ישבנו מול הבמה המומים, כאילו כל שאר הקהל הוא איזה חלק מן התפאורה, כאילו כל ההצגה היא בשביל שנינו. אני לא ממש זוכר על מה היה היתה, ההצגה, אבל אני זוכר את התחושה שהיא נתנה לי. איך יצאנו משם אחרים. הסתכלנו אחד על השני בצורה אחרת פתאום, כאילו הסבירו לנו שם את הכל, וזה נהיה יותר מובן. כל היחסים שלנו היו ברורים ומצאנו את כל התשובות, כמו תמונה של "דאלי", שאתה מסתכל עליה אולי מיליון פעמים, ואז פתאום באיזה הצצה חטופה, כשאתה הכי לא מצפה לזה, היא פתאום ברורה, ומאז שהבנת אותה, אז זהו, היא מובנת לתמיד, וזה פשוט היה ככה.

לאט לאט, שנינו השתנינו. עם הזמן נרגעתי קצת מכל השיגעונות שלי, כבר לא רציתי לכבוש את כל העולם, התפשרתי על חלק חלק. כשהגיע השחרור, הכל היה קצת יותר ברור ובטח שיותר נוח. לא היו את תקופות הניתוק הארוכות האלו, שאחריהן היינו צריכים כאילו להכיר קצת מחדש. פתאום יכולנו להיות ביחד כל הזמן, בלי לחשוש מהניתוקים האלו. באמת לא נפרדנו בכלל עד הטיול שלי. את לא יודעת כמה אני מודה לך, עד היום, שתמכת בי ועזרת לי להחליט לנסוק, להתפרק קצת ולהשתולל. הייתי זקוק לזה, משהו חסר, כאילו חצי ממני נשאר פה ולקחתי רק חצי לטיול, למרות שאני יודע שלך זה היה קשה הרבה יותר. הפגישה המחודשת היתה שונה, שוב זה לא היה כאילו צריך להכיר, היה כיף ביחד, יותר מתמיד.

המעבר לגור ביחד היה טבעי. פשוט חלק ברור לגמרי של החיים. נהנינו אפילו מהריבים הקטנים האלו של את זה שמים שם, ומה לקנות ומה לא. זאת היתה דרך להכיר עוד יותר, פן נוסף באופי של שנינו והיה כיף עצום במסע הגילויים הזה.

הקשר שלנו נתן לי את השקט שהייתי זקוק לו, לא ליפול לתהום הזאת, שרבים נופלים לתוכה כשהם מתחילים לפלס לעצמם דרך בחיים. לא ידעתי מה אני רוצה, ומה ללמוד, ובמה לעבוד, אבל תמיד היה אותך, אוהבת ותומכת, איזה אי של יציבות בתוך כל הבלבול והבלגן. תמיד נתת לא את העצות הטובות, וגם כשלא ידעת בעצמך את הפתרון, רק ההקשבה עזרה לי לפתור הרבה דברים. היית לי כמו חבל ששומר עליך, שיהיה בסדר גם אם תיפול.

באיזשהו שלב מצאתי את הכיוון והחיים נהיו די שבלונים וזה נעים. נכנסים לאיזו שגרה נוחה שכזו, חיים של מבוגרים. מצד שני חסר בזה את הספונטניות וחוסר הדאגות של הילדים. כל בוקר הוא כמו הבוקר הקודם ויש את אותם הדברים לעדות, יש בזה את הצד החם והמכרבל, אבל מצד שני צריך תמיד לדאוג שזה לא יצליח לשעמם. את זה בהחלט עשינו לא רע, הרי קל כל כך לחיות את השגרה ולא לחפש את התוספת שמעבר לה. לאנשים משום מה תמיד נוח כשהכל ברור להם, אבל בכל סופשבוע וכל חופש שהיה, ידענו לעשות את המשהו הזה המיוחד והמקורי.

הדבר היפה, שלא היינו צריכים לחפש רחוק בשביל למצוא את החידושים והמקוריות. סוף שבוע שלם נשארנו ביחד, ורק ביחד, מיום שישי ועד ערב שבת, ופשוט לא יצאנו מהמיטה. למרבה האירוניה, היומיים האלה לא היה רגע דל אחד. גילנו אחד לשני ועל השני המון דברים חדשים שלפני זה לא ידענו ושבזכות השיחות הארוכות הצלחנו לרדת לעומקם. פשוט לא נגמרו לנו המלים, ואפילו שוחחנו יומיים תמימים, עדין הרגשנו איך יש עוד כל כך הרבה דברים שאנחנו רוצים להגיד ואין זמן. זה היופי האמיתי, שאחרי זמן ממושך, עדין אנחנו מעניינים אחד לשני.

אנחנו מצליחים בצורה יפה מאד לעשות את האיזון העדין שבין החיים הרגועים לבין השמירה על חדוות החיים של צעירים. דוגמא מצוינת זה הבילוי שלנו בשלוש בלילה בים, כשכמעט גנבו לנו את כל הבגדים, וגמרנו את הלילה בבריחה מטורפת מהסוטים המסוממים האלו. פשוט קשה לי למצוא את הדברים הרעים, למרות שהם קיימים כמובן, אבל הם רק עוזרים לנו להרגיש את הדברים הטובים, טובים עוד יותר. בלי הדברים הקטנים האלו, היינו יכולים להרגיש כמו איזה פרק מלוקק של איזו סדרה אמריקאית שכשהכל ורוד ולא אמיתי.

אני מסתכל לאחור לעבר, ואינני יכול שלא להוקיר את המזל המופלא שהיה לי כל חיי. את היית קוראת לזה אולי השגחה, אולי אלוהים, אולי  צריך לקרוא לזה גורל, אבל לא חשוב איך שלא קוראים לזה, מה שחשוב זה שזה פשוט קרה. מהילדות והחינוך שקיבלתי מההורים כילד קטן ועד עכשיו, הכל נופל בטבעיות כזו למקום, כמו פאזל של מיליון חתיכות כשכל חתיכה מתחברת לשנייה עד שיוצאת תמונה יפה. זכיתי לפגוש בחיי מספר אנשים מיוחדים מאד, שנתנו לי מעצמם ומהאישיות שלהם, ובעזרתם הצלחתי לגדול מבפנים. מכל אדם שפגשתי עד היום (ולא חשוב טעם היחסים שלי איתו) ניסיתי לקחת את המקסימום ומכל תקופה בחיים וגם בתקופות הרעות, ניסיתי ללמוד עד כמה שאפשר.

זהו לדעתי אחד הדברים החשובים בחיים, ואחד הדברים באופי שלי שאני מתגאה עליהם. היכולת הזאת לקחת את המקסימום מכל דבר גם אם הוא קשה, וגם אם מעדיפים שהוא יראה אחרת, וזה קטע שחשוב לי שתחשבי עליו.

אני רוצה שתדעי שאני כותב את המכתב הזה מתוך תקופת אושר שעוד לא היתה לי שכמותה, כל חיי. תקופה של אושר אמיתי ואין סופי. אני מרגיש שהגעתי אל הירח שאליו רציתי להגיע כשעוד הייתי קטן. אני מרגיש שהגעתי לפסגה של העולם, פסגת האושר. אני לא מוצא את המלים הנכונות לבטא את ההרגשה הזו, כי אני חושב שמי שלא היה שם פשוט לא יכול להבין את זה. זו תחושה שאין מלים בשביל לתאר אותה. זה שיא של אושר שלא דומה בכלום לשום דבר שהרגשתי קודם לכן. אני יכול רק לתאר את קצה המזלג של התחושה הזו, של להיות על פסגת הר יפהפה, נוף מושלם פרוס מתחתיך, ואתה מביט בהכל במין שלוה מנותקת מלמעלה. יחד עם זה כאילו באותו זמן אתה על שפת אדם, והמים כחולים מתמיד ושקטים. כל מה שנשאר לך זה לשבת ליד האגם ולצפות בו באותה שלוה פנימית מדהימה. זו פשוט הרגשה שאין לתאר, ואין שום דבר כמוה בעולם.

אני רוצה שתחשבי טוב על לקיחת הדברים הטובים מכל דבר, ובעיקר על מה שיש לך ללמוד. אל תפגעי, עד כמה שזה עוד מעט יראה פאתטי. תחשבי הלאה. מנחם אותי כשתקראי את המכתב הזה, אני כבר לא אהיה כאן, ולא אצטרך להתמודד עם התגובה שלך. יש בזה שילוב של אנוכיות אבל גם אלמנט של פחד. תראי, אני כרגע על הפסגה, ומכאן אני יכול רק לרדת, ואני פשוט לא רוצה. אז החלטתי להישאר כאן לתמיד. מצאתי את הדרך לעשות את זה, וגם אם היא לא מקובלת וקצת מסתורית, החלטתי לנסות אותה ואני מקווה שאני לא טועה.