כפר ציפורן

 ואז עשו בבית ספר סדנא, בא להם רעיון, יום כיף לבנות, לעשות להן העצמה, כמו שאומרים. באה אחת, מומחית לציפורניים, ולימדה אותן מניקור וקישוטים ובניה, וזאתי, המומחית, ישר ראתה שאצל שירה זה משהו מיוחד, ואמרה לה " איזה ציפורניים יש לך, מדהימות", וסידרה לה אותן באדום חזק עם פרנץ ושלושה כוכבים מלמעלה. גם כל הבנות ראו פתאום שאין, אין כמו הציפורניים של שירה, והיא חזרה הביתה, אף פעם לא ראיתי אותה ככה, ישר הראתה לי את הציפורנים, אפילו הבנים השתתקו, העיניים שלה הסתכלו ישר אלי והיא אמרה שצריך לנסוע לנהרייה לקנות לקים, וציוד למניקור, היא צריכה לטפח את הציפורניים, המומחית אמרה. מה אני אגיד לך, נאלמתי דום, כמו שאומרים. לקחתי אותה באותו יום לקניון, הוצאתי כמעט אלף שקל אבל לא היה לי אכפת, היא ידעה בדיוק מה שהיא רוצה, וקנתה לקים בכל מיני צבעים משוגעים וחומרים וסכינים ומספריים ופצירות, וככה זה התחיל, כל העניין של הציפורניים. כל יום אחרי הבית ספר היא הורידה את הלק ועשתה קישוט חדש, יותר יפה ויותר מיוחד, והציפורניים שלה הלכו והתארכו, כל יום היא מדדה אותן, עשר סנטימטר, חמש עשרה.

כל הבנות בכיתה שלה השתגעו מזה, באו אלינו כל יום לראות איך ומה היא עושה. נעשה ממש צפוף בחדר שלה, הלקים היו מונחים בכל מקום והעוזרת לא יכלה לנקות שם, ולקחו לי כל הזמן את הכיסאות של שולחן האוכל, אז הבנים הזמינו לה באינטרנט שולחן מיוחד ומדפים ובא לי הרעיון לתת לה את המקלט, ששם שמרנו תמיד את כל הדברים שלא צריכים, ובעלי הסכים וזרקנו את הכל והוא סידר לה חדר ממש חמוד רק בשביל הציפורניים. ככה המשכנו איזה חודש חודשיים, ממש התרגלתי שהבת שלי כבר נהייתה מקובלת, כל היום הבנות אצלה למטה, וגם האמהות התחילו לבוא, ללמוד ממנה, היית חושבת שבזה גמרנו, גם אני חשבתי ככה, אבל יום אחד שירה קמה בבוקר והציפורן שלה באצבע האמצעית ביד ימין הייתה שבורה. איך היא נעשתה היסטרית, בכתה בלי הפסקה ונעלה את הדלת ולא הלכה לבית ספר שלושה ימים, עד שצלצלתי למומחית והיא באה ועשתה לה בניה, את לא תאמיני איך לא הרגישו כלום, והיא גם לימדה אותה איך לשמור על הציפורניים ולישון עם כפפות מיוחדות מבד לבן. מאז שירה לא רצתה יותר לעשות שום דבר, הפסיקה לעשות שיעורים כי פחדה ששוב יישברו לה כשתדפיס במחשב, וגם באוכל הייתי צריכה להאכיל אותה כאילו היא תינוקת. בעלי התעצבן והלך לדבר עם המנהלת, חזר חיוור לגמרי.

"זאת יושבת לה שם במשרד שלה ומספרת לי כמה חשובות הציפורניים לביטחון העצמי של שירה, ואז אני מסתכל ורואה שגם לה כבר יש כאלו, עם פרחים וארוכות, אולי עשר סנטימטר, וכשיצאתי עברתי ליד חדר המורים, מה את חושבת שהן עושות שם, כל השולחנות מלאים לקים והן צובעות אחת לשניה". אבל אחרי שהתאושש  בא לו רעיון גאוני, לבעלי, הוא תמיד היה לו ראש לביזנס, כמו שאומרת חמותי. פינינו את כל הבית והעברנו את הבנים איתנו לחדר שינה, סידרנו בסלון כסאות וספות ועיתוני "לאישה", ושמנו שלט גדול בכניסה "מכון שירה לציפורניים" וגם מחירון.

בינתיים באו לראיין אותה לעיתון של הכפר ושמו גם תמונה יפה של הציפורניים, ככה שהרבה נשים מהסביבה התחילו להופיע אצלנו. בעלי רשם אותנו עוסק מורשה, ויצא לי שהייתי עסוקה כל היום, זה והטיפול בשירה, להאכיל אותה ולהלביש אותה, שחס וחלילה לא יקרה שוב משהו לצפרנים. הלך לנו טוב, בלי עין הרע, זה נהיה אופנתי, כל הצפון הלכו על זה, וכמה שהגברים התעצבנו, כי הם היו צריכים לעשות הכל, כל הבית והילדים עליהם פתאום, זה לא עזר להם כי זה חיזק את הביטחון של הנשים ונתן להן כוח. עשו על זה כתבות בכל העיתונים וגם בטלוויזיה, בטח ראית, וככה הסבירה החברת כנסת הזאתי, הפמיניסטית, שהצטלמה עם שירה וגם היא עשתה ציפורניים. השכנות שראו איך הולך לנו פתחו גם הן עסקים, ככה שאישה שבאה, מגיע לה  כבר להתפנק, אז אחת פתחה קפה ומאפה, השנייה מסג’ רגליים, השלישית מוכרת תכשיטים. ככה זה הלך וגדל, נהייתה פרנסה לכל הכפר.