כפר ציפורן


דורית קלנר
סיפור סאטירי, אך מציאותי, על העצמת נערות באמצעות בניית ציפורניים
כפרניק _קלנר 1 כפר ציפורן

סיפור סאטירי, אך מציאותי, על העצמת נערות באמצעות בניית ציפורניים

 

 
בעקבות הידיעה:
"ערבובים, האקדמיה לאומנויות היופי, בשיתוף מועצה מקומית כפר ורדים, העבירה סדנא לנערות בנושא קישוטי ציפורניים, למען העצמה, יופי ובטחון עצמי של הנערות" קורא בכפר, גליון 12, 2010.
 
 
אחר כך, בראיונות ל"עכבר הצפון" ול"קול הגליל" ולחדשות הערוץ המקומי, סיפרתי שהאמת, כל הזמן ידעתי שבסוף ייצא ממנה משהו, היה בילדה משהו מיוחד ישר כשהיא נולדה. אבל בינינו, שכשבאה חמותי לבית החולים ועמדה בפגיה ומיד אמרה בלחש, חזק כדי שאשמע, "מה זה, אצלנו אין דברים כאלה, כולכם נולדתם לפחות ארבע קילו, בלי עין הרע", כמה ששנאתי אותה ידעתי שהיא צודקת, זאתי בכלל לא נראתה כמו הבנים, כולה עצמות, ומכוערת, ואת העיניים לא פתחה אף פעם עד שהבאתי אותה הביתה. בעצה אחת עם בעלי אמרנו שאנחנו דוחים את הבריתה עד שתגדל קצת, בעזרת השם, ותתחזק, ובסוף לא עשינו כלום, לא יצא.
האמת, עד שהתחילה עם הציפורניים, לשירה לא היו שום כישרונות מיוחדים והיא גם לא התענינה בשום דבר. כשהייתה בת שמונה רשמתי אותה לחוג בלט, כי כל הבנות שלה מהכיתה הלכו וכבר היה לי לא נעים. קניתי לה בגד ריקוד ורוד וגרביונים לבנים והבאתי אותה פעמיים בשבוע לחוג וישבתי עם כל האמהות במרכז. כולן היו מנויות בקאנטרי, ככה שיכלנו לדבר שעות על מדריך הכושר ומדריכת הפילאטיס ולמה העלו לנו השנה את המחיר ושצריך להתלונן. שתינו הפוך עד שנגמר השיעור וצריך היה לחזור הביתה. הילדות התאמנו כל השנה לקראת ההופעה הגדולה שלהן ביום העצמאות לפני כל הכפר ובאמת היה מוצלח מאד, ככה אמרו כולם,  בעלי צילם את הכל בוידיאו, אבל אני לא יכלתי לסבול את זה, איך שירה בסוף השורה, עם רגלי המקל שלה והבגד גוף, כמה שקניתי מספר קטן, היה תלוי עליה.
ככה זה נמשך עד שהגיעה לגיל שתים עשרה, והתחלתי להילחץ בגלל הבתמצווה. הבנות אצלנו בכפר מה זה משקיעות בבתמצווה, והאמהות שלהן יחד איתן, עושות בוק אצל צלם, מצטלמות בגן עם השקיעה כמו בחתונה אבל בלי חתן, קונות שמלה מדהימה ומסדרות שיער ואיפור מקצועי, כולן דיברו רק על זה במרכז, כששתינו קפה.  האמת, לא שמתי לב כמה גדלו הבנות האלה, איזה חזה יש להן, איזה תחת, ואצל שירה שום דבר, הכל שטוח, באמת לא ידעתי מה לעשות.
כפרניק _קלנר 1_0 כפר ציפורן

 ואז עשו בבית ספר סדנא, בא להם רעיון, יום כיף לבנות, לעשות להן העצמה, כמו שאומרים. באה אחת, מומחית לציפורניים, ולימדה אותן מניקור וקישוטים ובניה, וזאתי, המומחית, ישר ראתה שאצל שירה זה משהו מיוחד, ואמרה לה " איזה ציפורניים יש לך, מדהימות", וסידרה לה אותן באדום חזק עם פרנץ ושלושה כוכבים מלמעלה. גם כל הבנות ראו פתאום שאין, אין כמו הציפורניים של שירה, והיא חזרה הביתה, אף פעם לא ראיתי אותה ככה, ישר הראתה לי את הציפורנים, אפילו הבנים השתתקו, העיניים שלה הסתכלו ישר אלי והיא אמרה שצריך לנסוע לנהרייה לקנות לקים, וציוד למניקור, היא צריכה לטפח את הציפורניים, המומחית אמרה. מה אני אגיד לך, נאלמתי דום, כמו שאומרים. לקחתי אותה באותו יום לקניון, הוצאתי כמעט אלף שקל אבל לא היה לי אכפת, היא ידעה בדיוק מה שהיא רוצה, וקנתה לקים בכל מיני צבעים משוגעים וחומרים וסכינים ומספריים ופצירות, וככה זה התחיל, כל העניין של הציפורניים. כל יום אחרי הבית ספר היא הורידה את הלק ועשתה קישוט חדש, יותר יפה ויותר מיוחד, והציפורניים שלה הלכו והתארכו, כל יום היא מדדה אותן, עשר סנטימטר, חמש עשרה.

כל הבנות בכיתה שלה השתגעו מזה, באו אלינו כל יום לראות איך ומה היא עושה. נעשה ממש צפוף בחדר שלה, הלקים היו מונחים בכל מקום והעוזרת לא יכלה לנקות שם, ולקחו לי כל הזמן את הכיסאות של שולחן האוכל, אז הבנים הזמינו לה באינטרנט שולחן מיוחד ומדפים ובא לי הרעיון לתת לה את המקלט, ששם שמרנו תמיד את כל הדברים שלא צריכים, ובעלי הסכים וזרקנו את הכל והוא סידר לה חדר ממש חמוד רק בשביל הציפורניים. ככה המשכנו איזה חודש חודשיים, ממש התרגלתי שהבת שלי כבר נהייתה מקובלת, כל היום הבנות אצלה למטה, וגם האמהות התחילו לבוא, ללמוד ממנה, היית חושבת שבזה גמרנו, גם אני חשבתי ככה, אבל יום אחד שירה קמה בבוקר והציפורן שלה באצבע האמצעית ביד ימין הייתה שבורה. איך היא נעשתה היסטרית, בכתה בלי הפסקה ונעלה את הדלת ולא הלכה לבית ספר שלושה ימים, עד שצלצלתי למומחית והיא באה ועשתה לה בניה, את לא תאמיני איך לא הרגישו כלום, והיא גם לימדה אותה איך לשמור על הציפורניים ולישון עם כפפות מיוחדות מבד לבן. מאז שירה לא רצתה יותר לעשות שום דבר, הפסיקה לעשות שיעורים כי פחדה ששוב יישברו לה כשתדפיס במחשב, וגם באוכל הייתי צריכה להאכיל אותה כאילו היא תינוקת. בעלי התעצבן והלך לדבר עם המנהלת, חזר חיוור לגמרי.

"זאת יושבת לה שם במשרד שלה ומספרת לי כמה חשובות הציפורניים לביטחון העצמי של שירה, ואז אני מסתכל ורואה שגם לה כבר יש כאלו, עם פרחים וארוכות, אולי עשר סנטימטר, וכשיצאתי עברתי ליד חדר המורים, מה את חושבת שהן עושות שם, כל השולחנות מלאים לקים והן צובעות אחת לשניה". אבל אחרי שהתאושש  בא לו רעיון גאוני, לבעלי, הוא תמיד היה לו ראש לביזנס, כמו שאומרת חמותי. פינינו את כל הבית והעברנו את הבנים איתנו לחדר שינה, סידרנו בסלון כסאות וספות ועיתוני "לאישה", ושמנו שלט גדול בכניסה "מכון שירה לציפורניים" וגם מחירון.

בינתיים באו לראיין אותה לעיתון של הכפר ושמו גם תמונה יפה של הציפורניים, ככה שהרבה נשים מהסביבה התחילו להופיע אצלנו. בעלי רשם אותנו עוסק מורשה, ויצא לי שהייתי עסוקה כל היום, זה והטיפול בשירה, להאכיל אותה ולהלביש אותה, שחס וחלילה לא יקרה שוב משהו לצפרנים. הלך לנו טוב, בלי עין הרע, זה נהיה אופנתי, כל הצפון הלכו על זה, וכמה שהגברים התעצבנו, כי הם היו צריכים לעשות הכל, כל הבית והילדים עליהם פתאום, זה לא עזר להם כי זה חיזק את הביטחון של הנשים ונתן להן כוח. עשו על זה כתבות בכל העיתונים וגם בטלוויזיה, בטח ראית, וככה הסבירה החברת כנסת הזאתי, הפמיניסטית, שהצטלמה עם שירה וגם היא עשתה ציפורניים. השכנות שראו איך הולך לנו פתחו גם הן עסקים, ככה שאישה שבאה, מגיע לה  כבר להתפנק, אז אחת פתחה קפה ומאפה, השנייה מסג’ רגליים, השלישית מוכרת תכשיטים. ככה זה הלך וגדל, נהייתה פרנסה לכל הכפר.

איזה בתמצווה עשינו לשירה, לא תאמיני, כולם אמרו שלא ראו דבר כזה,  כל הלקוחות שלה באו. ראש המועצה עשה לנו כבוד, לקח את המיקרופון לברך והודיע שהוא משנה את השם של הכפר מכפר אורן לכפר ציפורן. וכשהגיעו התמונות של הבוק פתאום ראיתי שמה זה גדל לה החזה, בלי עין הרע, וגם התחת. זה הכל בזכות הציפורניים.
 
*
 
בעקבות סיפורה של דורית קלנר, שאלנו את עידו חגאי, מנהל מח’ החינוך בכפר ורדים (או כפר ציפורן…):
 

מה המשמעות שהסדנא האמורה נערכה "בשיתוף מועצה מקומית כפר ורדים"?
האם ניתן מקום? כסף? מי יזם? למה יוזמה כזאת?
האם במועצה מאמינים/חושבים שזו "העצמת" הנערות?

 
עידו חגאי בחר להגיב ב"אין תגובה".
 
וזו תגובת ראש המועצה (נמסרה קצת באיחור, מה שמסביר את התגובה הראשונה…):
 
הצטערתי על הכתבה של הגב’ קלנר.
 
ב"קורא בכפר" התפרסמה ידיעה על סדנא לקישוט ציפורנים. ספק אם היה נכון לפרסם פעילות זו, שכן מטרתה אינה "קישוט ציפורניים" והידיעה בהחלט עלולה להטעות.
אני מבקש להדגיש, זוהי פעילות מבורכת, נכונה ויצירתית אשר נועדה למטרה מסויימת. לא כל פעילות חינוכית או חברתית אפשר, מותר וצריך להסביר בעיתון כאשר מדובר באוכלוסית יעד קטנה כל כך.
המימון לפעילות ניתן מאחד ממשרדי הממשלה ואני מודה להם על העזרה.
 
הגב’ קלנר קראה על הפעילות, אשר נעשתה בשיתוף המועצה, כאמור, פעילות טובה וראויה אשר נעשתה מכל הסיבות הנכונות, וכתבה מאמר משעשע ולא רלוונטי, ללא הבנה של הפעילות, של מטרותיה ושל קהל היעד שלה. בקיצור, הגב’ קלנר נחפזה להסיק מסקנות וחבל.
 
למרבה הצער, כתבה כזו מושכת גם מגיבים "נדהמים" אשר ממהרים להטיל דופי ולבוז, בעודם מתחבאים "באומץ רב" מאחרי מסך אנונימיות…  אני רוצה ושמח לקבל ביקורת אבל אפשר לעשות זאת בצורה מכובדת ומכבדת.
 
בברכה,
 
סיון יחיאלי
ראש המועצה המקומית כפר ורדים
 
 

 

 

 

תגובות פייסבוק


0 תגובות

  1. אורח/ת הגב

    מה זאת ההתחמקות הזו?
    מר חגאי היה יכול לענות: “היתה תקלה בעניין החסות לסדנא…”, או “ערכנו ברור מעמיק איך קרה שבניית ציפורניים תיחשב בקרבנו כ”העצמה…”, או “תודה לכותבת שהאירה פינה חשוכה בהתנהלות גורמי המועצה…”, או “צר לי כי הסדנא נערכה בחסותנו…”, או “הסקתי מסקנות ואני מתפטר…”
    אולם במקום זאת העדיף תשובה מתחמקת. חבל, כי הייתה לו הזדמנות מצוינת להגיב באופן ברור ונחוש.

  2. אורח/ת הגב

    דורית, אחלה פיליטון
    רק חבל שהמציאות לא מצחיקה, אלא עצובה. והמועצה עוד נותנת חסות לגיבוב כזה של שטויות, שלא מעצימות את הנערות, אלא מנציחות את הסטיגמה המגדרית.
    שאפו לדורית!
    בוז (בחייאת אל תמחקו לי) למועצה!

  3. אורח/ת הגב

    זילות המילה “העצמה”
    מדהים איך כל גחמה, קפריזה או יוזמה מסחרית זוכה לתואר “העצמה”…

  4. אורחת מטופחת הגב

    הסיפור כשלעצמו מקסים
    והביקורת בהחלט במקום.
    אני לא חושבת כי יש רע בלתת לנערות כלים לטיפוח, ואין ספק שלהיראות טוב עוזר לנו להרגיש טוב יותר עם עצמנו ולא משנה מאיזה מין ובאיזה גיל אנחנו, אך לקרוא לזה “העצמה” ולממן זאת מתקציב המועצה כשיש דברים אחרים שהינם יותר ברומו של עולם מציפורן קלופת לק של נערה מתבגרת – זהו טעם לפגם.
    אני בטוחה כי פניה לבעלי/ות מקצוע מתחום הטיפוח מבין תושבי הכפר היתה משיגה מפגשי טיפוח בהתנדבות לנערים ולנערות (כן, גם נערים ישמחו לקבל טיפים לשמירת עור הפנים ההורמונלי ולמיגור החצ’קונים מקוסמטיקאי/ת לדוגמא).
    אני בכוונה לא רושמת את שמי כדי שלא ילהגו שאני עושה לעצמי פרסומת חינם, אך כבעלת מקצוע בתחום הקשור לטיפוח, אני בהחלט הייתי שמחה להקדיש מזמני ומכישורי למען מטרות טובות כפעילות קהילתית.

  5. אורח/ת הגב

    ראש המועצה לא יודע לקבל ביקורת!!!
    הוא ישר תוקף, ישר נעלב, ישר מתקיף וישר עושה מניפולציות רגשיות.
    לא פעם ראשונה.
    במקום להתנגח, אולי תקשיב?!

  6. תום קלנר הגב

    חופש הפרסום – ביקורת מכובדת ומכבדת כבקשת ראש המועצה
    תגובתו של ראש המועצה מפליאה ומקוממת, ופסקת הפתיחה היא מופת של דמגוגיה זולה. הוא טוען כי “זוהי פעילות מבורכת, נכונה ויצירתית אשר נועדה למטרה מסויימת. לא כל פעילות חינוכית או חברתית אפשר, מותר וצריך להסביר בעיתון כאשר מדובר באוכלוסית יעד קטנה כל כך”.
    למה “לא מותר” להסביר בעיתון פעילות חינוכית? ומה הקשר בין ההסבר בעיתון לבין גודל “אוכלוסיית היעד”? ומהי אותה “מטרה מסויימת” שאסור להסביר?
    נראה שהאדון יחיאלי, בהשראת מצבה של הדמוקרטיה הישראלית ואיסורי הפרסום למיניהם, משתמש ברטוריקה דורסנית ובו-בזמן, בעצם, לא אומר שום דבר בכלל.

    **זה המקום לבקש שראש המועצה לא ישסה בי את העובדת הסוציאלית כפי שעשה לאמי. יחסינו מצויינים, הפרנסה ברוך השם. אנחנו נשים “מועצמות” (ללא בניית ציפורניים).

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן