ילל’ה, נעשה כיפור


אברום רותם: לקראת יום כיפור
אברום רותם

שאני אבקש סליחה? למה מי מת? שהוא/היא יבקשו קודם!

כפרניק _רותם_2 ילל'ה, נעשה כיפור

 

יום הכיפורים הראשון שאני זוכר היה שהייתי בן שש ומשהו. אני זוכר אותו כי הוא נפל ביום שבת, ממש כמו השנה. אני זוכר את המטפלת מזל שהכריזה שהיא צמה, וזה עשה עלי רושם מאד גדול, כי מעטים צמו בקיבוץ של אז, בפאתי ירושלים של אז. לא הבנתי איך אפשר לא לאכול במשך יום שלם, ואני זוכר עד היום את מזל המטפלת אותו יום שישי אחר הצהריים, הולכת עם היד על הבטן ולוחשת בקושי לאמא שלי, שתמכה בה שלא תיפול, שהיא אכלה יותר מדי (לקראת הצום הממשמש ובא).
הרושם גבר עוד יותר שהיא הכריזה שזה כדי לכפר על חטאים. לא שהבנתי אז מה זה לכפר ומה זה חטאים (לדעתי גם מזל דנן לא), אך המורה פנינה, הסבירה שזה לבקש סליחה כי עשינו מעשים לא טובים. ואז אברהמל’ה הקטן (עבדכם) התעקש ושאל את המורה פנינה, ואם לא עשינו מעשים לא טובים, אז למה צריך לבקש סליחה? אז המורה פנינה הביטה בי בעיניים חומלות על השטיה הקטן, ואמרה, שלא ייתכן ששנה שלמה לא עשית משהו לא בסדר. קצת נבהלתי, אני מודה, כי הרי לחוש אשם כי עשינו משהו לא בסדר זה די מבהיל. אך כבן פולני טוב, הפנמתי זאת היטב, ומאז האשם זהו לחם החוק, ונראה שהשלמתי שאני אשם תמיד, וטוב לא יצא מזה אלא, לכל היותר, לפסיכולוגים באמצע הדרך שהסבירו לי שאני לא צריך לחוש אשם. לך תסביר להם… טוב, פסיכולוגים, מה כבר אפשר לצפות מהם? שידברו עם מזל והמורה פנינה, מה רוצים ממני?
כפרניק _רותם_3 ילל'ה, נעשה כיפור

בעצם, אם אני חושב היום, לקראת יום הכיפורים השתא, מה השתנה מאז שהייתי בן שש ומשהו לבין היום?
 
א. הצום אותו צום "כדי לכפר על החטאים". ועיניתם את נפשותיכם זה כבר בקוגניציה, בידע, אבל למה לכל הרוחות לענות את עצמי אם אפשר סתם לסבול, כמו מכל דבר כמעט, הפעם מפחד קמאי של למות מרעב כתוצאה של צום בן יום, בסמיכות מבהילה של סיפורי השואה של אמא ("שלא יפגוש אותך זאב הרעב"- ביידיש זה נשמע מאד מפחיד!) יכרסמו בבטן הכואבת מהזלילה של המפסקת עד דלא ידע, ונספחיה, שכהר געש הם גדולים ורבים עד מאד ככל שחולף לו היום.
 
ב. החטאים אותם החטאים, כלומר מעשים לא טובים שעשינו במהלך השנה, והנה יש לנו הזדמנות לכפר עליהם. כמובן שאנו אשמים, אלא מה? ברור שלא סתם אשמנו, אלא כבר סדרו לנו תפילה מיוחדת שנאמר הכל הכל, נוציא הכל החוצה, ולא נשאיר שום דבר לספק הקל שבקלים, וגם אם לא עשית זאת, עשית זאת, ועוד איך (אתה רק מדחיק ולא זוכר). מדובר הרי בתפילה נוראת ההוד "וידוי קטן" שפורשת את חטאינו מאל"ף ועד "ת"ו: "אשמנו. בגדנו. גזלנו. דיברנו דופי…. דרך לצנו, מרדנו ועד שיחתנו, תיעבנו, תעינו, תעתענו."
 
ג. הצום הוא אותו צום. מן היסטריה של דיבור על הצום האיום והנורא שלושה ימים קודם ליום כיפור ויומיים אחריו, וזלילה במפסקת עד אבדן הכרה, מתוך מחשבה  שאוי-אוי-אוי, הנה אני הולך לא לאכול במשך יממה תמימה רחמנה ליצלן, ואני אנא אני בא. ומיד מחלקים טיפים איך לא להרגיש רעב (למשל, לישון מרבית היום הזה, או להרטיב את מפרקי הידיים וכיו’ב), ולהשתדל לחשוב על פילים סגולים ולא על אוכל במהלך כל יום כיפור.
 
ד. בקשת סליחה. או, זה כבר אתגר של ממש: שאני אבקש סליחה? למה מי מת? שהוא/היא יבקשו קודם!

אבל בואו נהיה לרגע רציניים יותר. חרדת הקודש שמטיל עלינו יום הכיפור, עם המדרש הנחמד של תיכתבו ותיחתמו (שלטעמי לוקחים את זה קצת ברצינות גדולה מדי, ואולי אף רחוק מדי, עם הארכה עד סוכות לאלה שלא הפנימו שזו היא השנה האחרונה שלהם עלי אדמות אלא אם כן…), אינה דבר של מה בכך. טוב, לא ניסע ביום הזה, לא נעשה תשמיש מטה, לא נעלה ריח תבשילים באויר בגלל מה יגידו השכנים – כל זה מילא. אבל באמת באמת חשבון נפש, כמו שקוראים לזה, של פעם בשנה נראה קצת, איך לומר…?

 – אבל עדיף פעם אחת בשנה לפחות, לא?
נבקש סליחה. למה בעצם? עשינו רע, אוקיי, מודים באשמה. עווינו, תעתענו וכ’ו, אבל מה בעצם עושה הוידוי הזה? את מי אני אמור לרצות בעצם המחשבה על הדברים הלא טובים שעשיתי במודע ובשוגג? את עצמי? את ההוא שם למעלה, כדי שרק לא יחתום לי על טופס החזרת ציוד?
כל כך נחמד לדעת שאפשר לבוא להתחבק עם כולם, ולומר סליחה שפגענו, טעינו, עווינו, תעתענו וכיו’ב, מן קתרזיס כזה, שיש לו גם ערך מוסף של "תיחתמו" (לחיים כמובן).
תגידו, נראה לכם שזו הדרך לעשות אותנו אנשים טובים יותר?
נראה לכם שזו הדרך לגרום לנו, לא רק לדעת מה טוב (אך לעשות רע מאלף ואחת צידוקים), אלא לדעת מהו טוב ולעשות טוב, ולהתרחק קטגורית מרע?
הדבר הטוב ביותר שהייתי אומר על זה, כן, למה לא בעצם? אם זה מה שסדרו לנו אבותינו, יום כיפור, אז נלך (גם) על זה. ילל’ה, נכפר בכיפור. אבל אם נלך רק על זה, לא נראה לי שאפילו אם נצום את האבא של כל הצומות, וכל הרגש עד דמעות שנשקיע בוידוי הקטן בבית ה כנסת, ובוידוי הגדול בלב פנימה, אכן יהיה אפקטיבי.
חייבים, חייבים לעשות עוד משהו, פרט ליום כיפור, גם אם הוא חל בשבת, לעשות ולהשקיע, כדי לדעת טוב, לעשות טוב, ולא לעשות רע, גם אם יש לנו אלף הצדקות לכך.
 
ובברכת חתימה טובה, צום קל ולעשות רק טוב ולסור מרע כל השנה, נשים נקודה זמנית.

 

תגובות פייסבוק


0 תגובות

  1. גליה לוי הגב

    איך עושים הילדים בפייסבוק? – like משמע – אהבתי…
    חייכתי, צחקתי והרצנתי.
    מסכימה עם כל מלה.
    שתהיה שנה של התבוננות פנימה, של כנות, ושל עשיית מעשים לטובה.
    וסליחה ממי שפגעתי בו, ביודעין (לא, לא יכול להיות) ושלא ביודעין.
    שנה יותר טובה לכולם.

  2. אורח/ת הגב

    יפה אמרת
    שכל “הצדיקים” יצומו, ממילא הם שמנים מדי. “וישמן ישורון ויבעט” . לא מצפה מהם שיבקשו סליחה, ממי מאיתנו.

  3. תמי גרין הגב

    ובלי יום כיפור, תמיד אפשר לבקש סליחה
    אהבתי את ההגיגים….
    הפגיעה באנשים היא בהרבה מקרים לא מכוונת הדובר אלא מפרשנות השומע, שבחר אם להפגע או לא… אז קבעו יום בשנה… נחמד , שבו מכירת חיסול ואומרים סליחה ונסלח הכל….זה אכן ילדותי ולא רציני ובטח לא לגופו של עניין באופן גורף לסיכום כל העברות השנתיות שלנו

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן