ילל’ה, נעשה כיפור

יום הכיפורים הראשון שאני זוכר היה שהייתי בן שש ומשהו. אני זוכר אותו כי הוא נפל ביום שבת, ממש כמו השנה. אני זוכר את המטפלת מזל שהכריזה שהיא צמה, וזה עשה עלי רושם מאד גדול, כי מעטים צמו בקיבוץ של אז, בפאתי ירושלים של אז. לא הבנתי איך אפשר לא לאכול במשך יום שלם, ואני זוכר עד היום את מזל המטפלת אותו יום שישי אחר הצהריים, הולכת עם היד על הבטן ולוחשת בקושי לאמא שלי, שתמכה בה שלא תיפול, שהיא אכלה יותר מדי (לקראת הצום הממשמש ובא).
הרושם גבר עוד יותר שהיא הכריזה שזה כדי לכפר על חטאים. לא שהבנתי אז מה זה לכפר ומה זה חטאים (לדעתי גם מזל דנן לא), אך המורה פנינה, הסבירה שזה לבקש סליחה כי עשינו מעשים לא טובים. ואז אברהמל’ה הקטן (עבדכם) התעקש ושאל את המורה פנינה, ואם לא עשינו מעשים לא טובים, אז למה צריך לבקש סליחה? אז המורה פנינה הביטה בי בעיניים חומלות על השטיה הקטן, ואמרה, שלא ייתכן ששנה שלמה לא עשית משהו לא בסדר. קצת נבהלתי, אני מודה, כי הרי לחוש אשם כי עשינו משהו לא בסדר זה די מבהיל. אך כבן פולני טוב, הפנמתי זאת היטב, ומאז האשם זהו לחם החוק, ונראה שהשלמתי שאני אשם תמיד, וטוב לא יצא מזה אלא, לכל היותר, לפסיכולוגים באמצע הדרך שהסבירו לי שאני לא צריך לחוש אשם. לך תסביר להם… טוב, פסיכולוגים, מה כבר אפשר לצפות מהם? שידברו עם מזל והמורה פנינה, מה רוצים ממני?