עודד שלומות
יום כיפור בכפר ורדים
ימי החג לבשו ופשטו צורה ויש לכבד כל מנהג ומסורת
מקור המילה "כיפור" הוא בבלי. לכוהן הגדול שנכנס למקדש האל כדי לבקש כפרה וסליחה על הציבור קראו "כופורו".
במקרא – ויקרא ט"ז
שבת שבתון, חובת עינוי הנפש מערב לערב. יום כיפור היה היום היחיד בשנה שבו נכנס הכהן הגדול לבדו לקודש הקודשים בבית המקדש. דין זה סימל כפרת טומאת המקדש וחטאי העם גם יחד.
1. הכהן הגדול בא בבגדי בד – בגדי קודש מיוחדים.
2. קורבן- פר חטאת ואיל לעולה לעצמו.
3. שני שעירי עיזים לחטאת ואיל לעולה לעם.
תקופת בית שני
הקרבת קורבנות לכהן ולעם. קורבן לכפרה לחטאי העם.
שעיר עיזים שנשתלח, נזרק מעל צוקי הרי יהודה.
קריאה בתורה לפני העם אחרי שליחת השעיר.
עבודת הקורבנות והכפרה לוותה ע"י העם בחרדת קודש.
הנערות נהגו ללבוש בגד לבן.
סוף בית שני
לפי ההלכה היו חייבים ב-5 עינויים: איסור אכילה ושתייה, רחיצה, סיכה, נעילת סנדל של עור ותשמיש מיטה. (מסכת יומא פרק ח’ ).
במקרא ובמשנה אין זכר לאבלות. לכאורה, יום הכיפורים קשור לעבודה במקדש ועניינו "כפרה". במיוחד עסקו בשילוח השעיר שהוא מכפר על כל העבירות. עבודת הקורבנות והכפרה הייתה מלווה באווירה של יום טוב ושמחה. אחרי חורבן הבית השני בוטלו הקורבנות ומופיע המונח תשובה.
כשבוטלו הקורבנות ועבודת הכהן, הודגשה יותר כפרת היחיד בוידוי ובתשובה.
התקבלה ההשקפה שביום כיפור ייחתם גזר דינו של האדם העומד ותלוי מראש השנה (תוספתא).
ימי הביניים
נתחדשה ההלכה להדליק בבית נר ולברך עליו. ללבוש בגדים לבנים כמנהג בנות ישראל ביום כיפור בימי בית שני. הדלקת נר הנשמה והזכרת נשמות – מנהגים שנוספו בימי הביניים בקהילות אשכנז.
כפרות- טקס שחיטת בעלי חיים. רוב הציבור שחט עופות לכפרה. טקס זה התחיל בערך במאה ה-7 בדרום צרפת ואשכנז.
חכמי ספרד הראשונים – הרמב"ם התנגדו למנהג זה.
המאה ה-16: האר"י הקדוש בצפת קבלו מנהג זה והקפידו בו. (המקובלים). אחר-כך הוא התפשט בתפוצות ישראל מלבד תימן.
"כל נדרי"- בתלמוד אין כל זכר לתפילה מיוחדת זו. תפילה מרטיטה זו הפותחת את יום הכיפורים עברה הרבה גלגולים. "כל נדרי" נזכר לראשונה באמצע המאה ה-9 בתקופת הגאונים בבבל.
אזור שהיה משופע בהשבעות ומעשי כשפים. היו ויכוחים וחילוקי דעות בין ראשי מרכזי היהודים (סורא, פומפדיתא ) אם להכליל את התפילה הזאת ביום הכיפורים או להתעלם ממנה.
בסורא אסרו לומר תפילה זו ובפומפדיתא הרשו. התפילה נאמרה בארמית שהייתה השפה המדוברת בתפוצות ישראל והתחבבה על המוני ישראל. ראשי הקהילות התחשבו ברצון הציבור והכלילו את "כל נדרי" למחזור התפילות. במאות ה-11 ,12 חכמי צפון אפריקה עד הרמב"םלא הזכירו את "כל נדרי" ואפילו אסרו להכליל אותה. אולם בדרום צרפת בפרובנס, מקום מושבו של רש"י נהגו להגיד 3 פעמים בערב יום כיפור. התפילה נאמרת בארמית . שפה שלא הייתה שגורה בקהילות אשכנז. התוספת "מיום כיפורים הזה עד יום כיפורים הבא" היא תוספת מאוחרת יותר.
עד המאה ה-19 היו קהילות שהתנגדו ל"כל נדרי" במיוחד באיטליה. אולם היא השתרשה בקרב המוני ישראל ועד היום היא נאמרת בקדושה יתרה. אולי בזכות הלחן העצוב והמרטיט לבבות.
הלחן – על פי מסורת עממית. מקור המנגינה הוא בספרד. אולם מנגינה זו לא הייתה מוכרת בבתי הכנסת הספרדיים. ההסבר שניתן הוא שהמנגינה נלקחה משיר של חג נוצרי שנקרא "חג השוטים" בימי הביניים. בחג זה הנוצרים נהגו לתפוס נערה יהודייה, להרכיב אותה על חמורבראש תהלוכה של חוגגים שיכורים. הנערות היו שרות מנגינות עצובות. היהודים האנוסיםהשתמשו במנגינה זו בתפילות "כל נדרי". במאה ה-14 גירוש ספרד ובזמן הרדיפות אסרו להתפלל את הטכסט הזה. אחרי גירוש ספרד. התפילה עם המנגינה אומצה ע"י קהילות אשכנז ולא שונתה עד היום.
2 תגובות
השארת תגובה
ראש מועצה יקר מאוד חבל ששכננו לא התחשבו בנו.
ראש מועצה יקר
לדעתי אפשר לבודד ביום הכיפורים את הכפר.לתת אפשרות ליוצאים והנכנסים לינוח להכנס אך ורק דרך תרשיחא .שכננו במהלך יום הכיפורים דאגו למוסיקה שהגיעה לשלב א’ לרחובות חרמון וחירם ,לצערי הם אינם מתחשבים בנו ולא מכבדים אותנו .
רכבים יוצאים ונכנסים עם מוסיקה מחרישה אוזנים.
מעניין מאוד!
תודה רבה!