בבל-בלבול / בלב-לבלוב


חגית פרידלנדר מברקת במרכז נא לגעת
חגית פרידלנדר

 המטרה: הגעה למרכז "נא לגעת".

 

כפרניק 1_7 בבל-בלבול  /  בלב-לבלוב

 

תחנת המוצא: נהריה היעד: תל אביב-יפו. המטרה: הגעה למרכז "נא לגעת".
 
הנסיעה מנהריה לתל אביב באמצעות הרכבת הופכת להיות הרפתקאה לא צפויה. בכל פעם אפשר להיקלע למצבים הזויים במפגש שבין אנשים זרים הדחוסים לעייפה בתוך חלל סגור. בסך הכל מרחק של כ-150 ק"מ על מסילה משקשקת בזמן של פחות משעתיים מנייד אותנו מארץ הגליל לארץ אחרת.
 
מתחנה לתחנה מתעוררות בתוכי מילים שחוברות זו לזו וממציאות להן חיים משלהן. כדי ל"הנות" מהדרך אפשר לפתח שיטות ומשחקים לעת מצוא ולעת ממציא.
הפעם גיליתי שבכל רשימת התחנות על פניהן חולפים קרונות הרכבת, לא מאוזכרת "בבל". בליל שפות, קולות, מנגינות, צלצולים, מבלבל את אוזני, מחריש את פי ומסמא את עיני שניסו לקרוא כמה שורות מספר. תחושת המצוקה והבלבול כאילו נקלעתי ל"מגדל בבל" זוחלת לתוכי ואני שרויה בה בלית ברירה. האם רק אני זו שלא מבינה את שפתם של הנוסעים או שזו אני הלא מובנת? כולם מדברים. בעברית, בערבית, ברוסית. צוחקים. צועקים. בקול נמוך. בקול גבוה. בקול חזק. ביחד. כמו במקהלה כשהמנצח נעלם. התזמורת מגבה את הקולות במוסיקה. מכל הסוגים והצלילים.
אני תוקעת מבט בוהה באותיות שבספר שאולי יקח אותי למקום אחר. כמה אירוני… שם הספר "בריחה" אך לא הצלחתי ל"ברוח" לסיפור העלילה. הריכוז ממני והלאה. אני מרפה.
 
מאחר וחלפו הימים של "וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים…." הגיעו ימי "בבל" שָׁם בָּלַל ה’ שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ, עד אשר …"לֹאיִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ…" 
 
כך התחבר לו בדמיוני הסיפור המקראי לתחושות הבלבול שאפפה אותי. למרות זאת ואף על פי כן אני מאד משתדלת לקבל זאת כחלק מעיסקת החבילה שלי עם רכבת ישראל שתביא אותי בסופו של מסע למחוז חפצי.

 

יכולתי להפליג במילים למכביר רק על חווית ה"בבל" ולשוט במחוזות של דמיון ומישחקי מילים.
על פתיחה זו לא ויתרתי הפעם רק כדי לעשות את החיבור להמשך אותו יום. מי שחווה את הערב במרכז "נא לגעת" בנמל יפו יכול להבין את הקשר להעדר קשר, חוסר בתקשורת, הזדקקות וכמיהה לתקשורת הנוגעים לעולם שלם של אנשים החיים בחשיכה ובדממה.
 
עיוורים-חירשים-אילמים מעלים הצגה יוצאת דופן, "לא על הלחם לבדו", המטלטלת ומעוררת מודעות לבעיה כאובה של אוכלוסיה זו. זהו ערב מרגש מאין כמוהו המעלה דרך האמנות חלומות ותיקוות של אנשים החיים ללא יכולת תיקשור עם הסביבה. הקהל נחשף לעולמם וההצגה מאפשרת לכל אחד ללמוד מהם וגם באמצעות מתורגמנים שעוזרים בשפת הסימנים ובשפת המגע לגשר ביננו ובעיקר בין הפחדים שלנו לגעת.
 
איש לא רוצה לחיות רק בשביל לשרוד, כולנו רוצים לחיות חיים מאושרים עם משמעות ערכית.
גם הם למרות שהם אמורים לחיות בלי לראות ובלי לשמוע, שני החושים המרכזיים עימם אפשר להנות מהחיים.
על הבמה הם ניגלים לעינינו הרואות, עם מסכות אטומות, ישובים ליד שולחן ארוך ולשים בצק. איש איש בתורו קולף מפניו את המסיכה ומספר לנו משהו מחייו (באמצעות המתורגמנים, שפת הסימנים וכתוביות) .
שחקני תיאטרון "נא לגעת" לוקים בחירשות ובעיוורון ברמות שונות, הם מתקשרים ביניהם בשפת הסימנים ובקריאת שפתיים, חלקם הוגים מילים מרוסקות ואותם אלה שגם אינם רואים משתמשים בשפת המגע עם סימנים.
תעצומות הנפש והיצירתיות הבאים לידי ביטוי בהתנהלותם בחיים מרגשים מאד. הם מלווים במתרגמים הנמצאים על הבמה ומשמשים כצינור המאפשר לקהל לגעת בחלומות ובמאווים האנושיים הכי פשוטים של אנשים שהחיים שלהם כלל לא פשוטים.
בסוף הערב הקהל באולם מוזמן לעלות לבמה ולדבר עם השחקנים ולהתכבד בלחם החם שרק יצא מהתנור.

 

ההצגה עשויה היטב, קולחת ומתוזמנת היטב, והודות ללחם הנאפה במהלכה גם ריחנית להפליא.
העשיה הגשמית, אפיית הלחם, כסמל, לעומת התכנים הנחלמים צובטת בלב. הם אומרים בקול ללא קול, אנחנו רוצים להתחתן, לראות עולם, רוצים לעשות תספורת אצל הספר הכי מפורסם, אנחנו רוצים להיות מאושרים. אנחנו קיימים ויש לנו מה לומר, אבל לפעמים מרגישים מנותקים ללא יכולת לתקשר, להיות מובנים.
ההצגה מועלית על במות במקומות שונים בעולם ומעוררת הדים ובלבבות רבים מלבלב הרצון להירתם ולעזור ולהקל על תיפקודם וכמובן, מעל הכל, לדעת לראות את האנשים שאינם מסוגלים לראות, ולהקשיב למי שאינו שומע.
 
 
לולא סופו המרגש של אותו יום שהחל כשהסעתי תל אביבה את מחשבותי על שפה ותקשורת בין אנשים, ספק אם הייתי עושה קשר בין החוויות, בין הבלבול של "בבל" ובין הלבלוב שבלב.

 

תגובות פייסבוק


0 תגובות

  1. אורח/ת ישר הגב

    בבל -בלבול
    נוגעת בול בלב של כולנו בדרכך המיוחדת חגית. התאורים הציוריים שלך מן המקורות ואליהן יפים ומרגשים.הכתיבה היא עולמך והיא יוצאת מן הלב ועל כן היא מגיע ישירות אליו…ישר

  2. אורח/ת הגב

    מה קרה לכתבה נפסקה באמצע
    מה קרה לכתבה נפסקה באמצע המנגינה? עורך יקר טיפולך הדחוף

  3. עורך האתר הגב

    תקלה – סליחה
    בגלל תקלה טכנית הושמט החלק האחרון של החיבור הנפלא של חגית. כעת תוקנה התקלה ראשית תודה לחגית ששמה לב וסליחה על התקלה. אני בטוח שכעת כולנו יכולים להינות
    בין הבילבול של “בבל” ובין הלבלוב שבלב …

  4. אורח/תרוט יעל הגב

    נא לגעת
    חגיתי גם אני היתי שם וכל כך נהנתי זה היה משהו ממש מיוחד ומרגש

  5. אורח/ת יעל הגב

    ראשית תודה לעורך על תיקון
    ראשית תודה לעורך על תיקון התקלה.
    עוד כתבה מופלאה מבית היוצר של חגית עם נשמה ואהבה החודרת ללב.יקירה חוית חויה ושיתפת בה את הקוראים שבודאי ישתדלו לחוות את החויות בזמן אחר.

  6. אורח/ת הגב

    הלבלוב מלבלב
    את נוגעת..דרך המילים שנוגעות ומחלחלות..

  7. אורח/ת הגב

    מקסים
    רק חסרה תמונה…..

  8. אורח/ת רז הגב

    לגעת
    לגעת היא מהתחושות היותר נעימות שמוקנות לאדם – ולא רק אלא בעצם לכל ברואי העולם הזה מי שראה דולפינים נוגעים יודע זאת מי שראה פרפרים נוגעים תוך כדי מעופם מכיר זאת, כל מי שראה קופים מחבקים האחד את השני מעריך את מתת הטבע האלוהית – הנגיעה! האדם אינו מסתפק אך ורק בנגיעה ולשם כך נברא עם חושים רבים המאפשרים לו להנות מיופיו של הטבע על כל הבטיו.
    לעיתים אנו המצויידים בכל החושים שהוענקו לנו, שוכחים
    כי קיימים בעולמנו גם בני אדם אחרים שלא שפר עליהם גורלם או מזלם והם חסרים.
    אך אותה להקה שמעלה את ” לא על הלחם לבדו” משתמשת במום כדי להמריא ולא כדי לשקוע משתמשת להנות ולא להתענות ומכאן הגדולה של הלהקה.
    המוני תודות לחגית היקרה הטורחת לנבור במעמקים ולהעיר אותן נקודות שלא תמיד אני הרודפים אחרי טרדות היום יום, זוכרים ומייחסים תודה מקרב לב

  9. Cute הגב

    נפלא
    כל מילה פה בהחלט בטעם חג שמח לך ותמשיכי לכתוב כמו שיודעת …. אשרייך שיש בך את הכשרון חגית .

  10. אורח/ת הגב

    חגיתוש
    איזה כישרון למצוא לבלוב !!

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן