אבן אחת.


כפרניק אתר אינטרנט קהילתי כפר ורדים גליל מערבי
חגית פרידלנדר

סיפור על יום כיפור בטורקיה ואבן מסתורית שהוברחה לישראל.

כפרניק  חגית1-001 אבן אחת.

יום כיפור בטורקיה:

 

אני ממש לא עוסקת במיסטיקה ובבאבות ולא נוהה אחר ז'אנר זה…

אך מכל האבנים שבחוף אבן אחת ממש קראה לי… אבל ממש ממש! היו חרוצים בה קווים של מגן דוד… והיא היתה שונה מכולם…

השמש האירה אותה באור מיוחד והיא בלטה למרחוק. הרמתי אותה ביראת קודש. די מבולבלת. עברתי באצבעותי על סימני מגן הדוד שוב ושוב.

 

 

סיפור על יום כיפור בטורקיה ואבן מסתורית שהוברחה לישראל.

 

אתם רואים את האבן הזו?

 

 

כפרניק  חגית1 אבן אחת.

 

 

הבאתי אותה מתורכיה. פעם כשישראלים עוד התקבלו שם בברכה. לפחות לא שמעתי אם היה ההיפך לפני כמה שנים.

 

זה היה בחודש תשרי כשברחתי/בחרתי לבלות בניכר בזמן שקבוצת החגים שהתקבצה לה צפוף מדי לטעמי וכמעט בלתי נסבל עבורי. לא ממש בילוי נטו, כי כדי להרוויח אותו, הייתי צריכה לעבוד קשה. הצטרפתי כמטפלת לקבוצה שיצאה לתרגל יוגה ומדיטציה בשמורת הטבע הקסומה "צ'יראלי" שבאנטליה, מסוג אותם מקומות שלא קשורים למקום ולזמן וגורם להתנתקות מוחלטת בהחלט…

 

בדרך כלל בימי כיפור אני ספונה בביתי מבצרי, מכפרת על חטאי ומכה על עוונותיי, אבל באותם ימים בחרתי אחרת. בדרך כלל בהפוגות שבין הטיפולים (הייתי שם רק שבוע וכבר נולד בדרך כלל…) נטשתי את הסוכה שהקמתי בצל עצי הבוסתן לטובת רצועת חוף מדהימה ביופיה…שבה השמש זורחת בים ושוקעת מעבר לצמרות העצים.

כך היה גם באותו יום כיפור.

חלק מהמתרגלים בכל זאת כיבד יום זה ובשל כך היה לי זמן רב להיות עם עצמי ועם המקום.

הרי המקום נמצא בכל מקום.

 

אהבתי לשוטט בחוף ולהתרגש מהרי ציפחה חדים ועזי מבט המחציפים מבטם אל פוסידון כשבצד השני של החוף ורכותם של רכסים מיוערים נושקים למים. אולי הפוך. לא סגורה על זה.

החוף היה מרוצף ומרופד בחלוקים יפייפיים צבעוניים ומפתים… ובדיוק אני עם מחלת האבנים שלי צריכה לעמוד בפיתוי ולא לחמוד את היופי הזה. מודה שלא עמדתי בפיתוי ואספתי לי חלוקי אבן יפיפיים למזכרת ותחבתי לתרמילי. נפעמת מהשקט ומהיופי העוטף אותי, התרחקתי מהסוכה שלי, מאבדת תחושה של זמן. כשתרמילי היה כבד דיו, צילמתי כל דבר שאהבתי ולא חמדתי. אבן אחת קצת יותר גדולה, מיוחדת ואחרת, החלטתי להשאיר ולאספה בדרך חזרה.

הייתי אופטימית.

 

המשכתי את הטיול וגיליתי חורבות בשיפולי ההר הנושק לים או הים שנושק להר. חורבות מהלכות עלי גם קסם. זה זורק אותי אחורה בזמן ואני עפה על כנפי דמיון. גלי האבן והצמחייה שעיטרה אותם התערבבו לי עם השאלות על מה שנשאר ממקום שידע פעם חיים. להקת ציפורים חולפת העירה אותי והזכירה לי שעלי לחזור…

 

אוי האבן… אני חייבת לאסוף את האבן המיוחדת ששמרתי בצד. אך החוף גדול ורב-אבנים. איפה זה היה? ניסיתי לשחזר. הסימנים שנתתי לעצמי לא ממש הסגירו את מקומה. אני חייבת למצוא אותה! השמש קפחה על ראשי. לא ויתרתי. בים האבנים זו היתה כמעט משימה בלתי אפשרית.

טה-ד-דדדד…דם… (זו היתה צריכה להיות הנעימה של MISSION IMPOSIBBLE)

לרגע קט איבדתי תיקווה… ידעתי בתוכי שהיא עוד לא אבדה… היא בת שנות אלפיים… תן לי סימן ביקשתי נושאת עין תורנית למעלה… כל כך רציתי למצוא את מה שכבר מצאתי ורק הנחתי לפרק זמן קצר…

לא תאמינו… אני ממש לא עוסקת במיסטיקה ובבאבות ולא נוהה אחר ז'אנר זה… אך זה היה משהו שגרם לי להרהר בנושא שוב… מכל האבנים שבחוף אבן אחת ממש קראה לי… אבל ממש ממש! היו חרוצים בה קווים של מגן דוד… והיא היתה שונה מכולם… השמש האירה אותה באור מיוחד והיא בלטה למרחוק. הרמתי אותה ביראת קודש. די מבולבלת. עברתי באצבעותי על סימני מגן הדוד שוב ושוב.

אימצתי אותה לליבי. ביום כיפור. על אדמת תורכיה.

 

הסיפא של הסיפור: אבן מיוחדת זו טמנתי עמוק במזוודה שנכנסה לבטן המטוס, ואת התרמיל הקטן עמוס לעייפה מחלוקי נחל יפים אחרים, שחשבתי לקחת איתי בעליה למטוס, החרימו לי.

בקושי רב הצלחתי לצייץ שזה לצורך עבודת אמנות…

הציוץ גווע מול עיניו הזועמות של השוטר התורכי שעמד על המשמר. "שומר ישראל" השליך את האבנים היפות לפח שהיה סמוך לרגליו. מה הוא מבין ביופי. מה אכפת לו בכלל. אפשר לחשוב שמישהו היה מחזיר אותן לחוף. לא נורא. שיעור טוב ב"לא תחמוד" את אשר לא שייך לך ולמולדתך…

ולמרות השיעור, שמחתי מאד שה"אוצר" הקטן גדול שלי עשה עלייה.

 

הנה הוא (מעט למטה) מול עיניכם בשנית למי שעדיין כאן, כדי שלא תצטרכו לגלול את הכתוב שוב…

 

ובסוגריים:

(יש לי הרבה אבנים בביתי ובחצרי שאספתי כלאחר כבוד וכל אחת נושאת סיפור… וגם מזכרת… אבל האבן האחת הזו פגעה בול בליבי.)

 

שנה טובה וגמר חתימה טובה!

 

 

תגובות פייסבוק


0 תגובות

  1. נעמי הגב

    אוי, ריגשת אותי חגית
    רק במבט שני ושלישי באבן נחשף לעיניי מגן דוד , ואני ממש יכולה להבין כמה הארה היתה באבן שקראה לך מבין האבנים האחרות שריצפו את החוף. איזה יופי. כמה פתוח צריך להיות המבט והלב כדי לקבל סימנים כאלה , ובכלל כדי להעז ולטוס לטפל בזרים גמורים שברחו גם הם מהחגים , ולמצוא את היופי מתחת לאף, רק לפתוח את הלב והכל שם. זו הייחודיות שבך חגית, חגית החגיגית.

  2. ישר הגב

    אבן אחת
    א.ב.נ.= אבות,בנים,נכדים.דורות שלמים המעבירים את המורשת והם כמובן הקשר בין אותם אנשים שאבן אחת יכולה לעורר בהם את הניצוץ החבוי בתוכנו האומר לנו ומלמד אותנו על הקשר שלנו בני האדם לאדמה,לטבע,לחיים,לבריאה. והאנשים האלה הם אותם אנשים
    שגם יוצרים באבן ומפיחים בה רוח חיים….יישר כוחך.שנה טובה וחתימה טובה.ישר

  3. יעל הגב

    אז עכשיו סיפור האבן ניגלה
    אז עכשיו סיפור האבן ניגלה לכולם.זוכרת את היום שחזרת ובאמתחתך האבן היקרה.רק את ברגישותך יכולת למצוא אותה מבין כל אלפי האבנים הפזורות באדמה זרה ולהביאה למשמורת לארץ ישראל.ממש ממצא ארכיאולוגי…
    אוהבת גמר חתימה טובה

  4. אני הגב

    אבנים גנובים ופטריאכליות
    אבן יפה, באמת.
    אבל למה להתקיף שוטר מכס שלא מאפשר לך לקחת שלל אבנים מארצו?

    ולמספר 3
    אני מבין שאמהות, בנות ונכדות לא נחשבות אצלך? חתיצתך לא מתקבלת.

  5. טייל הגב

    הערת שוליים
    משנות השמונים ועד ימינו הזדמנתי מספר פעמים לטורקיה. הכנסת האורחים לה זכיתי בטיולי בכפרים ובערים מאפילה עשרות מונים על “הכנסת האורחים” של הישראלים. גם מוסלמים אדוקים קיבלוני בפירות, בגבינות ושתיה והזמינוני לביתם מבלי להכירני קודם לכן.
    לכן ההערה על “הישראלים שהתקבלו פעם בברכה בטורקיה” מיותרת לחלוטין ועושה עוול לאנשים הנפלאים ששם.

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן