נתן פיטוסי יחיה בליבי לעולם

היום יום ראשון 18.8.22.

אני רחל פולס ילידת ישראל בת 86.

בביתי בכפר ורדים קיימת גלריה. תערוכות בארץ ובעולם.

ביום זה הופיע בידיעות אחרונות, צילום של אמא אבא ותמונה של הבן החייל שלהם שנהרג בטעות על ידי חברו לשמירה. המבט של ההורים המסכנים שובר את ליבי.

אני קוראת את הכתבה ובוכה, והוא הבן נתן פיטוסי מסתכל עלי בפנים החמים והיפים, ומבקש בעיניו, תציירי אותי ותני לאמא ואבא.

הבכי טורף את נפשי. אני קמה מיד, לוקחת בד ומתחילה לצייר. החייל המקסים מסתכל על פני במבט חם. הבכי  על האסון שקרה לו אינו עוזב אותי. אחרי שבועיים, הציור היה כמעט גמור.

אני מנסה להתקשר ליחידות בצבא שמטפלות בנושא הזה, כדי להעביר אל ההורים את הציור. אף אחד איננו מוכן לתת לי שום פרט. זה לא טלפון ליחידה אחת, אבל התוצאה שווה. מה אני עושה… הפסקתי לצייר, אבל לא הפסקתי לבכות.

כל הימים המבט שלו ובקשתו, תני אותי לאמא ואבא טורף את נפשי. איך חודשים עוברים, כל נגיעה שלי בציור לא משלימה אותו, אלא פוגעת.

אני נשברת. הציור תמיד מול הפנים שלי. החיוך על פניו לא פוסק לרגע. קחי אותי לאמא ואבא…

הזמן עובר, זה כבר החודש השמיני. אני ממש חולה. לא יכולתי לתפקד בבית וגם לא לצאת מהבית.  אני כבר לא אני. קשה לי והבכי לא פוסק. אחרי שמונה חודשים, מצלצלת אלי הביתה בת של חברים שלי (שהלכו לעולמם לפני שנים רבות) ואומרת, רחל אנחנו רוצים לבקר אותך בבית אני אחי ואחותי. (יש להם שישה ילדים של הבן, שניים של בת, אחד של הבת הנוספת).

שמחתי מאד. זו מתנה ממש. הכנתי כיבוד לילדים הקטנים ולהורים, וחיכיתי להם עד השעה 17:30, אז הם הגיעו. הסלון בביתי גדול, השולחן מלא והציור של נתן פיטוסי בפינה רחוקה בסלון. שם מקומו כבר שמונה חודשים. הם כולם נכנסים, שמחים רוקדים מקסימים, מחבקים ומנשקים, לוקחים כיבוד ועומדים בסלון… פתאום, מתחילות צעקות מכל הילדים וגם מההורים. “נתן פיטוסי, נתן פיטוסי”. כל הילדים וגם ההורים נסערים, מה הוא עושה כאן!!

אני נדהמתי בכיתי וברחתי לחדר השינה שלי. לא יכולתי להפסיק לבכות. זה לקח לי דקות עד שיכולתי לשוב אליהם. מסתבר שהאחות של נתן פיטוסי היא עוזרת למשפחות מרובות ילדים. אבל, לא הצלחתי להשיג את מספר הטלפון מהם. נשברתי.

אייל שמואלי, ראש המועצה של כפר ורדים, ראה אותי במרכז של המועצה, ואמר: תכנסי אלי בבקשה. נכנסתי וסיפרתי על כל אשר קורה לי.

אני אעזור לך אמר. בצבא אני הייתי בין הקצינים שמודיעים למשפחות הנופלים על האסון הנורא. תגמרי את הציור, אדאג שיעזרו לך.

ראש המועצה ומנהלת המחלקה לשירותים חברתיים, ענת גנץ, הצליחו ליצור קשר. קבעו מועד ונסענו אל המשפחה בעיר נתניה. הפגישה שעומדת להתממש ממש הסעירה את נפשי. ראש המועצה לא יכול היה לצאת. ענת הגיעה לביתי לקחה אותי עם הציור והחומר אשר כתבתי להורים, רינה ויוסף פיטוסי.

אני ידעתי שההורים אינם מדברים עברית, רק צרפתית. אחרי השרות הצבאי, עברתי לעבוד בגוף רציני ביותר והייתי זקוקה לצרפתית. ובכן למדתי 5 חודשים ואחר כך התחתנתי ולא יכולתי להמשיך את הקורס הזה. לא קיבלתי אישור מהרשות שהפעילה אותו.

כעת פניתי לחברה בכפר ורדים שעזרה לי לעורר את הצרפתית שלמדתי. המעניין ביותר ש-65 שנים לאחר השיעור האחרון, מתברר שנשאר לנו החומר כולו במוחנו. כיוון שהייתי זקוקה מאד לשפה הצרפתית, המילים הצרפתיות החלו לצוף בלי כל שליטה.

הפגישה התקיימה, הרגשות של כולנו הרקיעו שחקים. מצורפות תמונות מהפגישה. ההורים ממש מקסימים. נוצר קשר מאד מרגש.

אני מקווה שלא יקרה מקרה נורא כזה יותר.

נתן פיטוסי יחיה בליבי לעולם.

רחל פולס.