נפרדים מרינה רותם

ברק רותם: יכול להיות שעכשיו את ואבא נפגשים * חני אקסלרוד: תמיד מחויכת, תמיד מעודדת, תמיד מילה טובה ונגיעה בכתף

אתמול, שישי 2/5/20, הלכה לעולמה רינה רותם, תושבת כפר ורדים. היא נולדה בשנת 1930 בקיבוץ גשר ולאחר מכן עברה עם ראובן (רוביק) בעלה  לאשדות יעקב, שם התחתנו ונולדו שלושת הבנים:  אורי, נועם וברק.

הייתה גננת ואח״כ מפקחת על גני ילדים בצפון.

רינה ורוביק רותם הגיעו לכפר ורדים לפני כ-20 שנה. בכפר מתגוררים גם ברק ואסתי רותם ומשפחתם. לרינה 8  נכדים ו-13 נינים.

יהי זכרה ברוך

**

אמא

איך חיים בלי גיל –  את זה למדתי ממך ומאבא .

שניכם , גם כשהגוף התעייף , חייתם, עשיתם, תכננתם, התעניינתם, למדתם.

על זה אני מודה לכם כל כך,

החיים בלי חותמת הגיל.

בגישתך הצינית והצנועה אספת סביבך כל כך הרבה אנשים שאהבו אותך, העריצו, העריכו ולמדו.

כשאני חושב על חייך, אני כל כך גאה להיות הבן שלך, מדור המייסדים, אנשי עמק הירדן שהקימו את הארץ האהובה שלנו.

היית סמלת בגולני, היית אמא צעירה ל-3 ילדים כל כך מוכשרים ( טוב הייתי חייב).

היית גננת ובמשך שנים היית מפקחת על גני הילדים של כל מחוז הצפון , כשפרשת נדבקת לחיידק הציור ונשארת תמיד עם החיידק שקוראים לו אבא …

אני לא מכיר אף זוג שבמשך כל חייו (קרוב ל70 שנה) חיו כאילו הם סיימו ירח דבש לא מזמן.

אז יכול להיות שעכשיו אתם נפגשים – איזה כיף.

ולמרות שבעמק הירדן נמנעתם מרגשות באופן כללי, אני הולך להביך אותך פעם אחת נוספת

אמא

אני אוהב אותך

ברק רותם

**

רינה רותם נפטרה.

רינה בשבילי היא אבן דרך.

אני לא היחידה שרינה היתה סמן בחייהם, אבל עבורי היא היתה האדם הנכון ברגע הנכון.

השנה היא 1978, נהריה. אני חיילת משוחררת, נשואה בדיוק שניה ורבע, לומדת במכון למוסיקה  ב”אורנים”.

יושבת בדירה קומה 3 ומתאמנת על מבחני המוסיקה בנגינה בפסנתר ובאקורדיון.

רינה אז- מפקחת על הגנים, מחפשת בנרות מישהי שתאייש את עולם המוסיקה לילדי הגנים, מאחר ויוספה המיתולוגית עם הווספה+סירה נושקת לגיל הפנסיה.

במקרה שומעת את הצלילים, מתשאלת את השכנים ותופסת אותי ברחוב: …שמעתי אקורדיון?? רוצה לעבוד בגנים?

עומדת לפניי אישה מלאת חן, ויוזמה עם מבט חכם בעיניים.

אני מגמגמת.. אה… רק עכשיו התחלתי ללמוד.. לא יודעת עדיין כלום…

היא: “לנגן באקורדיון את יודעת? אז את זה אני אוהבת! ואל תגידי לי שאין לך זמן כי באורנים לא לומדים ביום שישי”.

זאת היא! יודעת, מרגישה, מנהלת, מנווטת ואין היסוסים.

בקיצור, חיברה אותי ל-5 גננות מהוותיקות ביותר, ניצה, טובה פינקלשטיין, רעיה טיב, יעל ירמיאס ופנינה אליהו.

בום טראח! נהיה בדברה!

לנגן? – אני יודעת.

ילד? – בשבילי זה מבוגר קטן, ואין לי מושג מה עושים עם זה, בחיים לא עשיתי בייביסיטר ואין לי אחים ואחיינים קטנים, ועם האמת הזאת אני מתיישבת על שולחן בגן הראשון. האקורדיון בהיכון, נותנת מבט בגננת.. ורינה המפקחת: ילדים, מי רוצה לכבוד האביב לעוף כמו פרפר? אני- פרפר.. פרפר.. פרח חי… מי רוצה לדהור כמו סוס… אני מנגנת.. רוץ בן סוסי…

כך הכל התחיל… השאר…

עבדתי קשה תחת לחץ של התרגשות ורינה היתה נכנסת בתכיפות לשיעורים שלי כי אהבה את צלילי האקורדיון.

תמיד מחויכת, תמיד מעודדת, תמיד מילה טובה ונגיעה בכתף.

רינה הייתה מפקחת מיתולוגית בנהריה ובאזורים נוספים במחוז הצפון. כל מי שבא אחריה זכה להשוואה… רינה היתה אומרת ככה.. וככה..

כשפרשה הורגש חסרונה.

תודה רינה!

בזכותך הבנתי את מה שאת ידעת הרבה לפניי.

בזכות החיוך שלך התאהבתי בעולם הילד.

בזכות חכמתך שאפתי להרחיב את הידע שלי ולהתמקצע,

בזכות מנהיגותך וחריצותך היית לי מופת ודוגמא לאדם שבך.

עבדנו במקביל לפחות שני עשורים והקריצה בינינו תמיד נגעה בנקודת ההתחלה, הנקודה שפילסה לי את הדרך.

הגננות שאת חיברת אותי אליהן, הפכו לחברות, למדריכות, למפקחות, כי ידעת  לבחור לי בטוב ביותר.

אני זכיתי.

נוחי על משכבך בשלום.

תנחומיי למשפחתך שהם היום שכניי.

אסיים בדקלום שאת כתבת! ואני הקראתי בעשרות טכסי יום העצמאות של הגנים, נהריה, מטה אשר, בם את היית אורחת הכבוד.

את הדקלום כתבת לכבוד חגיגות יום העצמאות (כמה סמלי), בתקופה בה את היית גננת.

(סליחה אם במהלך השנים השתבשה איזה מילה או שניים).

זה סימן/רינה רותם.

אם כחולים השמיים

ודגלים על כל גג,

זה סימן ילדים שהגיע החג.

אם בלילה בשחור זיקוקים ברקיע,

זה סימן ילדים שהחג כבר הגיע.

כשכולם על הדשא בכחול ולבן

זה סימן, זה סימן שהטכס מוכן.

אז נריע – הידד! להולכים במצעד

ונרקודה כולם, איזה חג! איזה חג!

ת.נ.צ.ב.ה

חני אקסלרוד

צילומים: בן עמי מוסק