עצרת בכרמיאל: להחזיר את החטופים!

גם השבוע, כמעט 4 שבועות מהשבת השחורה, ממשיך מטה המאבק הגלילי בקריאה להחזרת החטופים.

בכרמיאל נערכה אתמול (חמישי, 2/11/23) עצרת בהשתתפות מאות מתושבי האזור.

את העצרת הנחתה שרון קליין-רז (האירוע בארגון משותף עם אסף רומנו, עומר וייס ועוד אנשים טובים) והשתתפו בו:

מעיין סיגל קורן (פלך), בתה של החטופה קלרה מרמן (ועוד בני משפחה).

ילנה מגיד, דודתו של החטוף רוני קריבוי מכרמיאל.

אנה פלד, חברת משפחת שוהם (עדי, טל, יהל ונווה) החטופים ממעלה צביה.

באירוע נוכח גם איתן גונן (כפר ורדים), אביה של החטופה רומי גונן.

וכן בני משפחתו של אלון אהל, החטוף מלבון.

שירה: כפיר חודרה.

להלן דבריה של מעיין סיגל קורן מפלך, בעצרת:

שלום לכולם,

קוראים לי מעין ואני גרה בקיבוץ פלך שבמשגב. נולדתי וגדלתי בקיבוץ ניר יצחק שבעוטף עזה. אמא שלי, קלרה מרמן בת 63 המתגוררת בקיבוץ ניר יצחק נחטפה מהממ”ד בביתה ביום שבת הארור של ה7/10.

יחד איתה באותה שבת היו גם בן הזוג שלה, לואיס הר, בן 70, מקיבוץ אורים. אחותה (דודה שלי) גבריאלה ליימברג, בת 59 והבת שלה (בת דודה שלי) מיאה ליימברג, בת 17, מירושלים. וכן אח שלהן, פרננדו מרמן (דוד שלי) בן 60 מכפר סבא. כולם הגיעו לבקר באותו סוף שבוע כדי לחגוג לאחיינית שלי יום הולדת שנתיים. כל החמישה נחטפו ונמצאים בעזה ביידי החמאס.

באותו בוקר שבת, מייד כשהבנתי שיש ירי טילים על העוטף ושמדברים על חדירת מחבלים, התקשרתי לאמא שלי. זה היה סביב 8:30 בבוקר והמחבלים עוד לא חדרו לקיבוץ. היא סיפרה שהיא יושבת עם כל המשפחה בממ”ד, יש צבע אדום בלי הפסקה והדי פיצוצים רבים. היא סיפרה על מה שקורה בקיבוצים מסביב והביעה דאגה מכך שהם יושבים כבר שעתיים בממ”ד ושצה”ל עדיין לא הגיע להגן עליהם, והוסיפה שלהם עוד יש מזל כי לפחות אצלם אין חדירת מחבלים לקיבוץ. סיימנו את השיחה והמשכתי בשלי, רגועה יחסית כי אמא בסדר.

סביב השעה 11:00 קיבלתי שיחת טלפון לחוצה מאחות שלי שגרה בבאר שבע. היא אמרה ששמעה מחברים שיש מחבלים בשכונה של אמא שלנו בקיבוץ, היא התקשרה לאמא והיא לא עונה…

זה הרגע בו החיים שלי נעצרו.

במהלך 4-5 השעות שבאו לאחר מכן, ועד שקיבלתי את הבשורה הנוראית שהם לא שם.. חשתי חוסר אונים תהומי ומתח בלתי נסבל. אתם יכולים אולי רק לתאר לעצמכם מה עבר עלי באותן שעות… יושבת בבית שלי, בצפון הרחוק, מקבלת הודעות וטלפונים מהמשפחה ולאט לאט מבינה שהמחבלים נכנסו לבית של אמא שלי, מסתכלת בלי סוף על הווצאפ בניסיון נואש לקבל אות חיים שלא מגיע, ולא יכולה לעשות כלום כדי לעזור לה, להם. אוספת את כל כוחותיי כדי להיאחז בתקווה שהם כנראה קיבלו הנחיות להשתיק את הסלולרי ולא לענות להודעות כדי שלא ישמעו אותם או יאכנו את המכשירים שלהם וידעו שהם שם. מקווה בכל מעודי שהמחבלים נכנסו לבית, שברו, בזזו, צעקו והלכו, כמו שגיליתי לאט לאט שקרה בבית אחרים בשכונה… אבל כאמור, זה לא היה המקרה הפעם.

אמא שלי עלתה לארץ מארגנטינה, בשיחות שהיו לנו על ההחלטה שלה לעשות עליה היא סיפרה שבתור יהודייה בארגנטינה היא הרגישה שרק במדינת ישראל היא יכולה להרגיש בטוחה באמת… אבל מדינת ישראל, מדינת היהודים, לא הגנה עליה כפי שהובטח לה. אמא שלי ומשפחתי היו בממ”ד 5 שעות מאז שהתחילה המתקפה ועד שנחטפו וגם אחר כך לקח עוד 3-4 שעות עד שהצבא הגיע לבית שלה וגילה שהיא כבר לא שם. ואני כועסת על המחדל הזה ואני לא מצליחה לתפוס איך דבר כזה קרה?!?

היום, 27 ימים מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל, 27 ימים שאמא שלי ומשפחתי בידיים של הטרוריסטים המרצחים הללו, 27 ימים יותר מדי!! יש עדיין אפשרות לעשות את הדבר הנכון. לשים הכל בצד, הכל ולעשות כל מה שאפשר כדי להחזיר אותם, היום!! כי המשפחה שלי נלקחה לשם בחיים ואני מאמינה בכל ליבי שהם עדיין בחיים, יושבים להם באיזו מנהרה, בלי לדעת אם זה יום או לילה… בלי התרופות הקבועות שהם נוטלים, בלי כבוד אנושי…

בעוד 8 ימים לאמא שלי יש יום הולדת. היו לנו תוכניות לחגוג יחד. ואני רוצה לחגוג איתה. אני מבקשת מכולם להרעיד את המדינה עד שממשלת ישראל יעשו הכל, הכל!! כדי שאני אחגוג עם אמא שלי יום הולדת בשבוע הבא.

תודה.

(צילומים לעיל: משה שליט)

**

במרכז המסחרי בכפר ורדים נערך מיצג של 242 כסאות ריקים ועליהם לב פועם מסודרים בספירלה (נפרסם ידיעה נפרדת בהמשך).