נפרדים מאסתי פלסיוס ז”ל

לפני כשבוע נפרדנו – המשפחה, החברים וקהילת כפר ורדים – מאסתי (אסתר) פלסיוס שהלכה לעולמה בגיל 80.

אסתי הגיעה לכפר ורדים בשנת 2002. הבחירה בכפר ורדים היתה בעקבות בתה, דקלה גרציאני, ומשפחתה.

לכפר ורדים הגיעה אסתי מקיבוץ מנרה, אליו הגיעה מגינוסר, לאחר הצבא, במסגרת שנה שלישית, כעזרה לקיבוצים צעירים. שם הכירה את בעלה הראשון ונולדה בתם: דקלה.

בשנת 1968 נהרג בעלה כשעלה עם טרקטור על מוקש במטעי הקיבוץ.

לאחר כשנתיים נישאה לבעלה השני וממנו ילדה שני בנים: אילן מורן.

בכפר ורדים הצטרפה לעבוד ביול”א באשכול הגנים, ואף היתה ממלאת מקום בגנים בעת הצורך.

כשפרשה לגמלאות התערתה בפעילויות הקהילתיות המגוונות בעיקר במועדון 50+. אהבה להצטרף לטיולים, הרצאות וחוגים. נהגה להגיע לתערוכות בגלריות הכפר.

יחד עם חיה רוזנטל וענת ונטרינן, בשיתוף מחלקת הרווחה, הקימו את מועדון קפה בוקר. מועדון זה החל כמתן מענה לאנשים אשר ממעטים לצאת מביתם בשל מוגבלויות שונות. לימים גדלה פעילות המועדון והצטרפו חברים נוספים אשר הרחיבו את המעגל החברתי, וגם הצוות שמפעיל את המועדון בהתנדבות הלך וגדל. המועדון היווה עוגן מאוד משמעותי עבורה ונתן לה תחושת שייכות וחיוניות.

עד יומה האחרון התעניינה בנעשה בכפר ובשלומם של מכריה.

אסתי, שהתאלמנה לפני מספר שנים, הותירה אחריה משפחה של 3 ילדים ושבעה נכדים.

**

אסתיל’ה שלנו

לדבר עליך בזמן עבר? תגידו השתגעתם, היית אומרת: אוי ענתכ’ה, ככה קראת לי. פעם אולי היה אחרת, אבל אנחנו מסתדרים גם ככה.

17 שנים אולי יותר, מאז שאסתי וחיה רוזנטל החלו להפעיל את המועדון כצוות.

אסתי האחראית עד הפרט האחרון בכל, המעורבת. האכפתית, זו שמכירה את כולם. נלחמת על כל אחד ואחת, והם זכו ממנה ליחס אישי, לביקורי בית כשיכלה, והכל בצניעות ובאהבה.

היא דאגה שכולם יחשפו לתרבות, מוסיקה, והרצאות ברמה הכי גבוהה. “אנחנו מתכווננות למעלה” היה המשפט השגור בפיה, כשעבדנו על התוכנית.

אז מה אומרים לאדם בלכתו?

אולי גם את הדברים שנאמרו בזמן אמת, באישי אסתי “אני מתה עליך”, שאפשר לצאת מהקיבוץ אבל אי אפשר היה להוציאו ממך. ושאת אסתי נשמת אפו של המועדון.

נכון, הוא יתפקד גם אחריך, אבל יהיה אחר בלעדיך. אז נוחי בשלום השותפה שלנו, החברה האהובה שלנו, תמיד תיהיי בליבנו.

כתבה: ענת ואן טרינן

**

אסתי יקרה

כל כך עצוב לי שאת אינך, ושסבלת מכאבים בימייך האחרונים. לא באתי לבקר אותך כי ידעתי שלא תרצי שאראה אותך בסבלך. לא אהבת להיות חלשה וחסרת אונים.

היית לי יותר מחברה ושכנה, היית חלק מהמשפחה. כמעט כל יום התראינו, ופעם בכמה זמן היית באה והיינו מדברות על כל דבר ונושא. תמיד סירבת לשתייה וכיבוד. לא רצית להכביד. כשבקשת לצאת איתי לקניות או סידורים, הדגשת שרק אם מתאים לי, והתנצלת מראש.

דיברנו הרבה על ספרים והמלצנו אחת לשניה מה לקרוא. לא היה לנו אותו הטעם, אבל זה לא הפריע בכלל, אולי להיפך. דיברנו הרבה על תחנות חייך, וכמה התגעגעת לגינוסר ולכל החברים שהשארת מאחורייך בכל מקום בו היית.

אהבת מאוד את המשפחה והיית גאה בנכדים, כמה הם מוכשרים ומוצלחים. היית נוסעת באוטובוס או טרמפ לנווה-זיו, לשמור על הנכדים, כשהיו קטנים.

מעולם לא אמרת שקשה לך. צועדת ניצחית בשבילי הכפר ולא מתעייפת. אם עוצרים לך טרמפ זה טוב, ואם לא גם טוב. מחווה את דעתך בקול רם על כל נושא ואדם, ולפעמים גם סופגת ביקורת. האמת שלך תמיד ניצחה את חוקי הפוליטיקל קורקט. קיבוצניקית, תמיד נשארת קיבוצניקית, קשה ורכה בו זמנית. בכל בדיקה וטיפול שעברת , אמרת לי בחצי צחוק, שאת מקווה שתישארי בחיים, ואני ראיתי בזה סגולה לאריכות ימים. טעיתי, וכמה עצוב לי שטעיתי.

מאז ה-7.10 ליבך היה כבד, וראית את עתיד המדינה בצבעים קודרים. רצית מאוד להגיע לטבריה ולפגוש את החברים ממנרה, ולא הספקת. כל כך הרבה דברים עוד יכולנו לעשות ביחד. את תחסרי לי מאוד. שלום חברה נאמנה, נוחי על משכבך בשלום וינעמו לך רגבי אדמתנו.

כתבה: רוית קינן

**

אסתי יקרה ואהובה,

זכיתי לגדול תחת האישיות המיוחדת שלך כאמא ולא שניה, כאחד שגדל במשך שנים ללא בית, הענקת לי כילד את מה שהיה חסר לי: חום, קרבה, אהבה ומשפחתיות.

אמרתי לך בכל הזדמנות כמה זה היה חשוב עבורי, כוס התה עם הכעכים הטעמים שהכנת במו ידייך.

כאחת שידעה תמיד לקבל כל אחד באשר הוא, להכיל ולהבין את האחר, הטמעת בי את הערך של חשיבות היחס לזולת, ובדרכך גם את היושר וההגינות.

כולם שואלים אותי מה לך ולקרמשניט, ואני עונה בגאווה: מה אתם יודעים,  גדלתי על זה.

אסתי יקרה,

אצלי המקום שלך בלב נשאר ויישאר לתמיד.

באהבה רבה,

אמנון אשל.

**

סבתא אסתי

היום בבוקר הייתי בבית שלך. הבית של סבתא אסתי הפך להיות בית שבכל פינה יש בו זכרונות ממך, כי הוא פשוט מדבר אותך.

הפסלים מהקרמיקה, ספרי השירה, אלבומי התמונות מהקיבוץ שכל כך אהבת. כל פינה בבית מדברת ועכשיו גם מזכירה אותך. ואז אני יוצאת לחצר, ונזכרת בכל אותן הפעמים שהיית יוצאת למרפסת, עושה לנו שלום באופן קבוע מלמעלה לפני עוד נסיעה ארוכה למרכז. היינו מחכים לזה ולא היינו יכולים לסוע בלי. וכל פעם שהיינו באים היית מנשקת ומחבקת ואומרת שאת חייבת קצת לנשום אותנו לפני שנפרדים שוב. ועכשיו נפרדים לתמיד. אהבתי לדבר איתך, אהבתי שאת מתרגשת מכל שיחה, שאת אומרת לי שאת כל כך שמחה לשמוע את הקול שלי ולשמוע מה קורה איתי. גם אם לא באמת היית סגורה על מה אני עושה, היית כל כך שמחה לשמוע שאני פעילה, שאני בעשייה, שאני מתקדמת.

הרגשתי שאת סומכת עליי ומרשה לעצמך לדבר איתי על מה שאת חושבת ומרגישה. אהבתי שהקפדת לשלוח לנו ״שבת שלום״ כל פעם לפני שנכנסה שבת. אהבתי את ההליכות הבלתי נגמרות ברגל בעליות של כפר ורדים שאיכשהו תמיד היית יותר בכושר ממני , אהבתי את ההרגשה שנתת לי בכל פעם שנפגשנו – שאני הבן אדם הכי חשוב ומעניין בעולם. אני שמחה שהיית פעילה, שהיית הולכת לחוגים ולטיולים וחווית אנשים ומקומות חדשים.

לפני שבוע דיברנו ואמרת לי שאת לא מרגישה כל כך טוב, ושהיית רוצה לראות את הילדים שלי, הנינים שלך ולהיות בחתונה שלי ושאת חושבת שזה לא יקרה, כנראה הנשמה שלך כבר ידעה. אומנם כל הזמן היינו רחוקות פיזית אבל הרגשתי אותך קרובה. וגם עכשיו, אני אזכור שאת איתי תמיד. בחתונה שלי, ובעזרת השם כשיהיו לך נינים. בכל צעד ואבן דרך משמעותית את תהיי, לא פיזית אבל תמיד איתי.

מורין (הנכדה הבכורה של אסתי)

 אסתי

אסתי הגיעה אלינו מעין גב לכיתה ו’ ומיד כבשה כל לב, בעיקר שלנו הבנים.
זהובת תלתלים ותכולת עיניים.
טובת לב היתה, מעולם לא כעסה ונהגה תמיד בסבלנות ובסובלנות.
“בכל זאת בן מהכיתה”, היתה אומרת.
בצבא שרתה כמ”כית בבה”ד 12, שם נאלצה להסתגל למפגש עם בנות מעולם שלא היה מוכר לה וגם לשפה אחרת ופחות חברית.
היא ספרה לי פעם שכאשר נאלצה להעניש חיילת סוררת, זו נעמדה מולה ובמקום לקלל אמרה: “המפקדת יש לך עיניים יפיפיות.”

אסתי, אהבתי הראשונה.
עליך חלמתי לילות רבים בטרם מצאנו איש את רעותו.
בצבא הקלו חלומות אלו על קשיי וסבלות המציאות הצבאית.
מכתביך אלי לצבא שתמיד הכילו לפחות עשרה עמודים, הגבירו את הציפיה לפגישה המחודשת.
השנים הפרידו בינינו, איש לדרכו וחייו. חייך לא היו קלים, מלווים בפרידות ועצב.
נוחי בשלום חברה אהובה.

אמנוני צורף (גנוסר)

כתבה: נוי, נכדתה של אסתי

**

צילומי לוויה: בן עמי מוסק