משק חפר: החלום ושברו

זה לא נעים לראות גן סגור – ועוד פחות נעים לראות את ערמות הציוד שהעמידו למכירה במשק חפר אבירים, לאחר שהחלום הגדול לתיירות חקלאית של איל ועדנה חפר התנפץ אל מול רשויות התכנון והתנגדות של חלק  מתושבי המצפה הגלילי.

מי שמכיר את איל חפר, יודע שמדובר באיש חינוך רב פעלים, תכניות ויוזמות, שעמד כעשור (1995 – 2006) בראש תנועת הנוער של בני המושבים, בימי הזוהר שלה – והקים, ביחד עם עדנה אשתו ומשפחתו, משק ייחודי המשלב חקלאות ותיירות באבירים, שממנו לא נשאר עכשיו הרבה.

השיחה עם איל חפר מתקיימת לאחר שפרסמו בפייסבוק ציוד רב למכירה שכלל כלי רכב, אוכפים וציוד רכיבה, צמיגים, מכונות לעיבוד עץ, גנרטור, לוקרים, מכולות, ציוד לייצור גבינות ועוד – וזאת לאחר שנאלצו לסגור את החלק הארי של הפעילות במשק שכלל בעבר דיר עיזים, מחלבה, בית ספר לרכיבה טיפולית עם שמונה סוסים ומתחם קמפינג ייחודי קטן וחבוי בין עצי היער.

איל ועדנה חפר התיישבו באבירים לפני כמעט 40 שנה, וזאת לאחר ש”חרשו” את כל הגליל במטרה למצוא ישוב בו יוכלו לעשות חקלאות.  הם הגיעו כקבוצה של בני מושבים צעירים שהשתחררו מהצבא וחיפשו את עתידם ב”מיצפים” הגליליים.

לאחר שקיבלו הבטחות מהסוכנות היהודית כי באבירים יהיו 400 דונם לחקלאות – התיישבו במקום שהיה ממש בתחילת דרכו. חפר נזכר כי התקבלו להתיישבות רק זוגות נשואים והזוג הצעיר הבטיח לאנשי הסוכנות כי יינשאו זמן קצר לאחר העליה על הקרקע – וכך היה מתחת לעץ האלון הגדול (“הזמנו את נציגי הסוכנות לחתונה”…).

למרות שהיה בכוונתם להקים במקום משק חקלאי, בהתחלה עבדו בעיקר בייעור וגידור מטעם הקרן הקיימת לישראל, בתחילה בגליל ובהמשך גם בגולן. עם הזמן הבינו כי ההבטחות לשטחים  חקלאיים היו קצת מופרזות, וכי רוב שטחי המרעה כבר חולקו למתיישבים הראשונים – אבל בכל זאת איתרו קרחת יער, כ-300 מטר מבתי הישוב, ולאחר תכנון ואישור כל המוסדות ואספת הישוב הקימו דיר עזים חולבות במקום ב-1985.

“התחלנו עם 10 עזים שנרכשו ממושבניק מעבדון בדיר הזמני של חבר מפסוטה, עם עששית וחליבה בידיים” מספר חפר. “בנינו את הדיר החדש במו ידנו כולל בורות, ריתוכים, בטון, גג והכל זה היה חלק גדול מהכיף, יחד עם חברים ומשפחה שהתגייסו ובאו מכל קצות הארץ לסייע”.

חפר מספר איך בשנים הראשונות התפתח העדר וגדל ל-150 חולבות, אלא שבשלב מסוים תנובה לא היתה מוכנה לקלוט יותר את החלב, אלא אם יגדל העדר ל-600 ראש. מכיוון שמשפחת חפר לא רצתה להעסיק פועלים במשק ודבקה בעבודה עצמית, הוחלט על צמצום העדר והקמת מחלבת “הגבינות של עדנה”.

ב-2006, עם סיום תפקידו כמזכ”ל תנועת הנוער בני המושבים, חזר איל למשק ומשם התפתחה הפעילות גם לטיולי סוסים ורכב חשמלי שמותג כ”רומנטי קאר” איתו יצאו זוגות לטייל בסביבה, והקמת שלוש “סוכות רועים” בלב היער – ונראה היה כי החיים באבירים דבש.

אלא שלאחר מלחמת לבנון השניה (2006), פנו אל חפר כמה לוחמים שהקימו את עמותת “מים לים בדרכם” לזכר חבריהם שנהרגו בכפר הלבנוני דבל, וביקשו ממנו לעזור להם במציאת תוואי הליכה חלופי לכביש מאבירים לגשר אלקוש ובאפשרות לינה באבירים. אצל חפר, בקשה כזו הפכה ל”פרויקט” של מציאת מסלול מיטבי בין אבירים לאלקוש, כולל עזרה מקק”ל, וגם הקמת שירותים ומקלחות במתחם הסמוך לדיר העזים שלהם באבירים. בקיצור: משפחת חפר החלה להלין בשטח מטיילים, ובמקביל להריץ תכניות מול המוסדות שכידוע נמשכות שנים רבות.

לדברי משפחת חפר, כבר ב-2007 היגישו תכניות למשרד התיירות ולרמ”י, עברו עשרות ועדות לתכנון וקיבלו גם רישיונות עסק לצמיתות, עבור כל הפעילויות.

בקמפינג של משפחת חפר ביקרו בעיקר מטיילי “מים לים” שהגיעו ברגל בדרכם מחוף אכזיב לכינרת, לנו באוהלים ויצאו למחרת לדרכם בשביל. נוצר בקמפינג אבירים מפגש לכל סוגי הקהל: מוסלמים, יהודים, נוצרים, דרוזים, חרדים וחילוניים, צעירים וזקנים, ליד המדורה, יחד בחליבה. “חיבורים מופלאים”, הם מספרים.

לדבריהם של איל ועדנה, הקמפינג הוקם בעיקר מטעמים קהילתיים וערכיים של מתן שירותי דרך למטיילים, ואפילו המחיר עבור השהייה בקמפינג היה מאד עממי.

(אגב, בכניסה לאבירים יש גם מעין חניון ציבורי, אבל ללא מקלחות ושירותים,ומאז שנסגר הקמפינג של חפר הוא הפך למחראה גדולה…).

מבלי להיכנס לכל הפרטים, הדיונים, ההבטחות, המשפטים והמאבקים – רק נציין שכבר עם הקמת הדיר, לפני 37 שנים, היו חלק מתושבי אבירים שהתנגדו להקמת הדיר למרות אישורי האספה ואישורים מכל המוסדות וניסו לטרפד את הקמתו.

כאמור כבר ב-2007 משפחת חפר היגישה תוכנית מסודרת לשינוי יעוד השטח לתיירות משולבת בחקלאות. לדברי החפרים, ייתכן ושגו בכך, משום שיכולים היו להמשיך לעבוד מתחת לרדאר, ואולי לשלם מדי פעם קנסות. “ככה כולם עושים, אבל אנחנו ייקים ורצינו הכל מוסדר”, הם אומרים.

כמיליון ₪ השקיעה משפחת חפר בתכנון המקום, הוגשו תכניות אין ספור, נערכו דיונים, בקשות לשינויים (מ-16 דונם בתכנית המקורית ל-4.5), הצעות לגישור, התנגדויות וערעורים. התכנית המצומצמת של 4.5 דונם הופקדה. בדיון בהתנגדויות שנערך בזום באיחור של שנה נדחתה התכנית.

“אם היינו הולכים עד הסוף, כולל למאבק משפטי, אני בטוח כי בסופו של דבר היינו מנצחים”, אומר חפר. “אבל אנחנו בני 63 ונמאס מכל המאבק הסיזיפי הזה שאולי היה מאפשר לנו לפתוח קמפינג בגיל 70. החלטנו לוותר ולהשלים עם המציאות הקפקאית שנכפתה עלינו. נמאס לנו לריב”.

בינתיים משפחת חפר כהרגלה ממציאה את עצמה מחדש: ” גמרנו לעכל את הסיטואציה ויצאנו לעשייה חדשה”.

משפחת חפר מפעילה את ה”רומנטי קאר”  – טיולים רומנטיים עם רנג’ר באזור הגליל המערבי ואת בית הקפה (“דיר קפה”) קפה-אישי בשירות עצמי הפתוח 24/7. סמוך לבית הקפה גם נקודת מכירה של תוצרת גלילית כמו גבינות, יין, שמן זית, דבש, גלידה, בירה ועוד – והכל באמצעות קופה הנמצאת במקום ואמון בין המשפחה ללקוחות.

חפר גם מעביר סדנאות למשפחות, קבוצות וארגונים תחת הכותרת “חיבור זה הסיפור” – מודל אותו פיתח במשך השנים.

במשק חפר באבירים פועלים כיום שני צימרים (מקום בלב ובקתת הבוקרים) וכן “הסטודיו” המיועד לצעירים בכלל ובפרט למטיילים מים לים ב”שיטת חפר”: “תשלמו כמה שתרצו”.

לדברי חפר, הוא השלים עם ההחלטה לוותר על הקמפינג במשק החקלאי כמו גם על חוות הסוסים ובית הספר לרכיבה. הוא החליט שלא לשקוע למרה שחורה, אלא להסתכל קדימה על מה שיש ואולי על מה שעוד יכול להגיע בשנים הבאות.

“אין טעם לבזבז את השנים שעוד יבואו על התעסקות עם אנשים קטנים שעסוקים בלהציק לאחרים ועדיף להתרחק מהמקומות האלה, ולהתמקד בעשיית טוב ובחיבור בין אנשים וקירוב לבבות בדרכים אחרות”, הוא אומר. “החיים הם כאן ועכשיו – חבל לבזבז אותם על מה היה אילו ועל ‘שתו לי אכלו לי’. יש המון עוד מה ליצור להמציא ולקדם. יש צעירים שרוצים לפתח וכדאי פשוט לעזור להם. יש נכדים חמודים, יש משפחה נפלאה ויש חברים נהדרים. אז פחות נשקיע באבירים, ההפסד כולו שלהם”.