אייל מאירוביץ’ על פעילות החמ”ל האזרחי בצפון

בשנים האחרונות הצורך של אייל מאירוביץ’ לפעול למען המדינה שהוא כל כך אוהב והדאגה לעתידה ועתיד הדורות הבאים, הביאו אותו להשקיע את כל מרצו בפעילות להגנה על עקרונותיה ועל ערכיה. ב-7 באוקטובר, השבת השחורה, הוא גייס עצמו ל”מילואים אזרחיים” בצו המצפון ומאז הוא כאן – בחמ”ל החיילים והמרכז הלוגיסטי של החמ”ל האזרחי, אחים ואחיות לישראל, שממוקם בצפון.

הכירו את אייל מארוביץ’, בן 47, תושב נהריה, נשוי לפנינה (52) ואבא של שחף (22) ושיר (19), נגר לפרנסתו ואומן בהוויתו. “יום אחד כשכל זה ייגמר”, אומר אייל, “אקח את האומנות שלי צעד קדימה, אסיים לבנות את הבית בקיבוץ אילון, שהיום מפונה בשל קרבתו לגבול, ואפתח שם גלריה ליצירותיי. אבל עכשיו זמן לעבודה אחרת אליה צריכים להתגייס כולם, יש לנו מדינה להציל, גם ביטחונית וגם חברתית”.

ביקשתי לפגוש את אייל במקום שהוא הכי מחובר אליו והוא הזמין אותי לנגריה והסטודיו שלו בקיבוץ יחיעם. בחוץ מתנופף דגל ישראל, “חופשי בארצנו”, לצידו דגל שחור המתריע על הסכנה ולצידם דגלי הארגונים שבהם הוא מאמין ובשמם הוא פועל. “המון עקרונות יש בדגלים האלו” מספר אייל. “המדינה זה דבר ראשון, אח”כ המאבק לשמירה על עקרונותיה ולבסוף האנשים הטובים באמת שנמצאים סביבי איתם אני חולק סל ערכים משותף ברוח מגילת העצמאות והאבות המייסדים. 11 חודשים בקושי הייתי כאן. אני מושקע כל כולי במאמץ הלאומי”.

בעוד אנחנו מדברים ואזעקה קוטעת את השיחה, אנחנו רצים למקלט הקרוב. “זה עוד כלום” אומר אייל על המדרגות היורדות למקלט. “שני קילומטר מכאן באילון, חניתה ועראמשה, זה ממש אזור מלחמה. טירוף”.

אחרי כמה דקות אנחנו חוזרים אל הנגרייה, המבזקים מדווחים על פצוע קל מנפילת שברי מיירט.

אז איך הגעת עד הלום?

“זה התחיל בהלם, נראה לי כמו אצל כולם. לא ידעתי מה להרגיש אל מול הדבר הנורא שקרה לנו ונאטמתי, שלושה ימים מול הטלוויזיה הספיקו כדי למלא אותי בזעם עצום ועצור.

“ירדתי לצומת כברי, הצומת שלי, והחזקתי שלט מהשלטים שהכנתי ותליתי יומיים לפני, בכתב אדום מדמם על רקע שחור, ‘אשם אחד’ היה כתוב על השלט ופשוט התפרקתי, במשך שעתיים עמדתי שם עם השלט והתפרקתי עד שהמשטרה איימה לעצור אותי אם לא אתפנה.

“הייתה שם המולה גדולה של כוחות צבא שעלו צפונה וכוחות משטרה שחסמו את הצומת מחשש לחדירת מחבלים בגזרה, אווירת סוף העולם. נסעתי משם לנגריה ולא יכולתי לעבוד. באותם ימים החלו לצוץ המון חמ”לים מקומיים, של אנשים פרטיים, של ישובים ושל מועצות. אותם חמ”לים סייעו לכוחות המתרבים ולמפונים: בישלו ארוחות, סייעו בכביסות, בהצטיידות, בשינוע ובכל דבר שהיה צריך. מאמץ לאומי משותף. פניתי לאחד החמ”לים כדי לסייע ומפנייה לחמ”לים נוספים הבנתי כי חוסר התאום בין האנשים הטובים האלה שרק רוצים לעזור הוא בזבוז משאבים מוחלט והצורך לייצר בינהם תאום הוא צו השעה.

“מיד פניתי דרך גורם שאני מכיר למטה המאבק שהקים באותם ימים את החמ”ל האזרחי בהובלת ‘אחים לנשק’, עם מערך חירום ענק במרכז ב’אקספו’ ובדרום בבית קמה. עשו שם דברים מטורפים תחת אש. המדינה נתפסה במערומיה והממשלה לא תפקדה. הארגונים האזרחיים עשו את כל העבודה ו’אחים לנשק’ היו חוד החנית.

“כבר באותו הערב קיבלתי טלפון מדורון שחר שמונה על ידי מנכ”ל החמ”ל האזרחי להקים אופרציה מקבילה צפונית למקרה שתפרוץ מלחמה בעצימות גבוהה גם בצפון. דורון צירף אותי לצוות ההקמה של הדבר הזה, אימץ את רעיון התאום שהצעתי ונתן לי יד חופשית”.

אייל מנהל כרגע את חמ”ל החיילים והמרכז הלוגיסטי שעבר לא מזמן מאזור התעשייה שגיא 2,000 שליד מגדל העמק למפרץ חיפה (בהתחלה היה בציפורית).

אייל: “כאן במקום הזה עם האנשים הנהדרים שסביב, קורה כל הקסם. כולם מתנדבים. למעשה ב-11 החודשים האלו מתחילת הלחימה עברו כאן יותר מאלף מתנדבים. מטורף, האנשים הכי יפים בעולם”.

אז מאיפה מתחילים?

“זה התחיל במטבח בבית בנהריה. פתחתי טבלת אקסל, ישבתי על הטלפון והתחלתי למפות את כל אותם חמ”לים בכל רחבי הצפון. לאחר מיפוי של העשרים הראשונים כבר הבנתי מה הצרכים והתחלתי לבנות עבורם ארגז כלים שיסייע להם במשימתם. חברתי לאופרצייה של מטבחים, חיברתי בין אופרציות של כביסות, קישרתי עם אופרציות של לינה ותפירה ובניתי אופרצייה גדולה של שינוע מכמה אופרציות קטנות שחיברתי לאחת גדולה.

“קישרתי בין החמ”לים וגייסתי כל שירות שהיה בו צורך כדי לסייע לפעולתן. הארגון שהיה עסוק מעל הראש עם החזית הדרומית והמערך הענק במרכז השהה את פתיחת האופרציה הצפונית המתוכננת ואני המשכתי לבנות את המערך מהבית. בשלב מסוים זה הפך לבלתי אפשרי, כי במקום להמשיך למפות ולייצר כלים, מצאתי עצמי רק מכבה שריפות ומנסה למצוא פתרונות לבעיות נקודתיות שעלו מהשטח. הייתי חייב עזרה וגייסתי דסקאים שהגיעו וסייעו לי בבית. במקביל פניתי אל דורון והמטה הסברתי שהגיעה השעה להתקדם ולפתוח חמ”ל פיזי כפי שתיכננו. בסוף זה קרה ונכנסנו להאנגר ענק של 6,000 מ”ר, מבנה גדול שעתיד להכיל אופרציה גדולה.

“במקביל לחמ”ל שלי שנקרא ‘דסק החוץ’ הוקמו גם חמ”ל חירום, חמ”ל מפונים ומערך לוגיסטי. במסגרת דסק החוץ, המשכנו אני והצוות שהתגבש, למפות, לקשר ולתת שירות לעשרות חמ”לים מקומיים בצפון. בשיא הגענו למעל לשמונים חמ”לים., כך נולדה ‘קהילת יוזמות הסיוע בצפון’ ואנחנו היינו הצינור דרכו נכנסו רוב הבקשות לאופרציה הצפונית”.

אני עושה סיור עם אייל במבנה המרשים של האופרצייה הצפונית שהספיק מאז לעבור פעמיים דירה. יש כאן נגרייה שבונה ריהוט לחיילים לשטח, מפעל לרשתות צל, חבר’ה שפורקים מכשירי כושר ודסק שמתנהל כמו חדר מלחמה אמיתי. מדפים עם המון ציודים ומוצרים ועוד כמה דברים שאייל יסביר לי בהמשך מה הם. המון אקשן.

אז איך מגיעים מאופרציה שעושה מיפוי טלפוני וחיבורים וירטואליים למערך פיזי פעיל כמו זה שאני רואה כאן?

“המון עבודה, רעיונות מקוריים ואנשים מחוייבים. בשלב מאוד מוקדם הפכנו מדסק החוץ לחמ”ל פרוייקטים. זה התחיל מיחידת תותחנים שביקשה קרשים לבנות מחסה אחרי הגשם הראשון. הם רצו לשים את המחסה ליד הקנה כדי שיהיה להם מקום יבש בין ירי לירי.

“הפתרון עבורם היה שלדי סוכות נחלים – במקום קרשים, וברזנטים במקום ניילונים שחשבנו לספק בהתחלה וכך נולד מבצע ‘סוכות לתותחנים’. זה לא כל כך הצליח להם, בפעם הראשונה שירו פגז המחסה עף מההדף, אבל הרעיון תפש ונוצר ביקוש מטורף למוצר בכל הצבא. באותו שלב במלחמה החשש מהחורף המתקרב מצד אחד והמחסור באוהלים בצבא לסדרי גודל כאלו של כוחות הפך אותנו למאוד מבוקשים ואת המוצר שלנו ללהיט. שינינו את שם המוצר ל’כיפת ברזנט’ ובנינו מערך מורכב שענה על הביקושים הגבוהים וסיפק בסופו של חורף 1,800 כיפות ברזנט.

“הפרויקט הזה הוליד עוד פרויקטים רבים. במסגרת פרויקט החורף שקראנו לו ‘אחים בגשם’. ייצרנו מחסות מהרוח בשם ‘כיפת רוח’ בצורת חממות. בנינו קמינים מחביות וזווילי פגזים, קראנו לפרויקט ‘אח-קמין-לנשק’. ציידנו חיילים בכל חוסר שהיה וסיפקנו ביגוד טרמי, מוצרי חימום ומזון. עשינו מבצעים ייחודיים לנשים לוחמות ותומכות לחימה עם ציוד יעודי לנשים, קראנו לזה ‘נשים בקנה’, הן עפו על זה.

“סיפקנו ליחידות הצבאיות 19,000 סופטשלים נגד גשם במסגרת ‘מבצע מלביש’. היה גם ‘מבצע פק”ל’ לפק”לי קפה. הצרכים מהשטח לא פסקו וגם הרעיונות המקוריים זרמו. טיפלנו בכולם, בחיילים בודדים, בפצועים, בדרום, בצפון, בבסיסים ובשטח. אפילו בנינו כיתות לימוד בשטח למילואימניקים שרצו לעבוד מרחוק, ‘עובדים ולומדים במדים’. נתנו פתרונות כוללים ונקודתיים, היריעה קצרה מלהכיל, עשייה שלא נגמרת וממלאת אותך כל יום מחדש.

“בעונת המעבר עשינו פרויקט שדאג לרוח החיילים, ‘רוח צה”ל’ בו בנינו ספריות עם ספרים וסימניות, פינות ישיבה לשטח וחדרי כושר עם ציוד כושר בפרויקט שנקרא ‘כושר קרבי’. עכשיו אנחנו בסיום פרויקט הקיץ שלנו שנקרא ‘חם”ל בקיץ’ שדאג להנעים במעט ולקרר לחיילים שלנו את הימים החמים עם ציוד ומשקאות קרים, עם מפעל לרשתות צל שהקמנו במרלו”ג ואפילו אוטו גלידה שמחלק שלגונים וטילונים בפרוייקט שקראנו לו ‘מבצע של”גון’ וכבר שימח אלפים רבים של חיילים וחיילות בכל הגזרות, הבסיסים ושטחי האימונים”.

מרשים מאוד, לכל מה שאתה מספר צריך המון כ”א ותקציבים.

“קשה להאמין, אבל הפעילות הכל-כך ייחודית הזאת מושתתת כולה על מתנדבים, תרומות ורעיונות יצירתיים. צריך לעבוד בזה 24/7, אתה מתחזק את זה וממציא עצמך כל פעם מחדש אבל מבחן התוצאה אומר שזה אפשרי. במתנדבים יש לנו את הצוות הקבוע שזה אנשי הדסק הלוגיסטי שמתנדבים במשמרות פעמיים-שלוש בשבוע ומתפעלים את כל העסק.

“אנחנו תמיד צריכים שם עוד אנשים. לצידם יש את המתנדבים היומיים שמגיעים פעם בשבוע ועושים כל מה שצריך. יש את הצוות הטכני שמוציאים לפועל את כל השיגעונות שלי ונותנים פתרונות טכניים, בונים ונוסעים בכל הארץ להתקנות, יש את הנגרים החובבים שמגיעים למשמרות בנגרייה ובונים פינות זולה, ספריות ועוד ויש את אנשי חטיבת השינוע, שבלעדיהם העסק הזה לא זז לשום מקום, אנשים נהדרים שתורמים את רכבם, זמנם וגם ממנים את הדלק בנסיעות בכל רחבי הארץ מגיעים לחזיתות הלחימה בדרום ובצפון ולכל נקודה שצריך להוביל אליה או ממנה.

“יש תקציב מוגבל לרכש ויש הרבה אילתורים ומיחזור. אנחנו מפעילים פרוייקט שנקרא ‘תיירות מרלו”ג’ במסגרתו אנחנו מקבלים קבוצות מהארץ ומחו”ל ליום שמתחיל בסרטון על הקמת החמ”ל האזרחי, מצגת המראה את הדברים המאוד מיוחדים שקורים כאו בצפון וסיפרתי לך עליהם ואז הם משתלבים בעבודה התנדבותית למען החיילים בפרוייקט התורן, עכשיו זה ייצור רשתות צל וממש בקרוב נחזור שוב ל’כיפות הברזנט’ המפורסמות”.

ומה לגבייך, המשפחה, הפרנסה?

“אני בסדר גמור, אני מוצא סיפוק רב בעשייה הזאת, כבר כמה שנים שהמאבק על דמותה של המדינה תופש חלק נכבד בחיי והרבה פעמים בא גם על חשבון הפרנסה והמשפחה. אבל המטרות של לדאוג לעתיד הבנות שלי ועתיד הילדים של כולנו שיוכלו לחיות במקום טוב כמו שאנחנו גדלנו, זה הדבר הכי חשוב לי בעולם.

“מאז ה7 לאוקטובר הכל מקבל משנה תוקף והעשייה הזאת כרגע היא באמת העיקר, בבית יש הבנה וגם אני משתדל לעשות באלאנס, זה התארך מעבר לכל מה שחשבנו ולמעשה לא רואים את הסוף ועכשיו גם הצפון מתחמם. לגבי פרנסה אני בסדר. בחודשים הראשונים זו היתה התנדבות מלאה עם עזרה מחברים, אח”כ כשגם הארגון ראה לנכון התחלתי לקבל שכר והיום אני צריך קצת השלמות אז לקחתי עבודה ואני עובד בסופי השבוע בנגרייה”.

איך אנחנו סוגרים את הכתבה, זו כתבה אופטימית או פסימית?

“כרגע המצב פסימי וכנראה שאנחנו עוד לא הגענו לתחתית, אין אופק, לא לחטופים, לא למפוני הצפון ולא למלחמה בעזה, הממשלה מתעלמת מהאזרחים, מנותקת, המצב הכלכלי מחמיר, ההסברה לא קיימת ויחסי החוץ שלנו בשפל חסר תקדים. אבל ויש אבל, ההיתגייסות האזרחית האדירה הזאת זה אופטימי וגם אחרי כל ירידה יש עליה.

“אני חייב להיות אופטימי כי בשביל זה אני נלחם, אני גם שייך לארגון אופטימי, אנחנו בחמ”ל האזרחי כאן כדי להישאר גם אחרי המלחמה ולהמשיך לעשות למען החברה כדי לעזור לה להיבנות מחדש כחברת מופת. אחרי כל העשייה שלנו יש לנו את היכולת, הרצון וההון האנושי לקחת את זה צעד קדימה. אנחנו במגמה של להפוך מארגון סיוע לארגון שינוי, סיפקנו דשן ועכשיו נשקה במים ונעזור לקהילות לצמוח ולגדול. אני מאמין ששנה מהיום אנחנו במגמה הפוכה, של צמיחה, של חברה מחלימה ונקווה לימים של שקט כבר בקרוב, לחזרה של כל החטופים הביתה והסכמים אזוריים שיביאו שקט ושגשוש”.

לינק להתנדבות בחמ”ל האזרחי