שולמי שלי, שלנו – איננו

כל הליכה למרכז הכפר מלווה בהרבה מאוד אזכורים כואבים/מנחמים גם יחד.

בשבת: טיול לזכר שולמי!

בסוף שבוע שעבר נערכה בכפר ורדים אזכרה במלאת שנה לפטירתו של שולמי ניר ז"ל.

כן נפתחה במרפאת שירותי בריאות כללית תערוכת צילומים של שולמי ניר: "נכדו של צלם מצלם".

הסרת הלוט ל"גן שולמי" (ליד כיכר 4) נדחתה בשל מזג האוויר ותיערך בעוד כחודש.

ראו בהמשך פרטים על טיול לזכרו.

חנה ניר, דברים לזכרו:

שולמי שלי, שלנו – איננו

מלאה שנה…..

מלאה שנה לפטירתך ועדיין זה נשמע, מרגיש – הזוי.

בחודשים הראשונים, כאב מחלתך גבר עלינו והשיר שביקשת ובחרת "לקחת פסק זמן" היה מדויק.

קיבלת פסק זמן, והזמן לקח אותך ואינו מחזיר אותך אלינו…

וחסרונך כואב ומציק מאוד.

כשקשה – אתה חסר – כי ידעת לנחם, ולראות דברים בפרופורציות.

כשעצוב – אתה חסר – כי ידעת להצחיק.

כשכואב – אתה חסר – כי ידעת לעזור, לרפא, להקל מאוד. היית בעל תושייה.

כשנעים – אתה חסר – כי כואב שאי אפשר לשתף אותך.

כששמח ומלא, עם הילדים והנכדים – אתה חסר – כי היית נהנה כל כך.

כשיפה, מעניין, מפתיע, טעים, גשום – אתה חסר – כי היה כיף לחלוק איתך… ובלי זה כאילו יש לדברים משמעות פחותה.

שולמי שלי, שלנו – לימדת אותנו השנה להתמודד עם הרבה מטלות שבדרך כלל אתה טיפלת בהן בתחום הבית, המכונית, החצר, הניירת והבנקים…..

רצית להחכימנו מהר מהר. רגע ! רגע ! לאט, לאט.

ידע רב ומקיף היה לך היית מעין אנציקלופדיה מהלכת. הצבת רף מאוד גבוה לעצמך ולכל הסובבים. עם הבגרות והמבוגרות למדת את כוחן של אהבה, רכות וסליחה לעצמך ולסובבים.

ויכולת להתחיל פרק חדש 'כמו גדול', והיית מוכן לכך.

נהגת לומר בפה מלא – אני בן אדם מאושר – וזו לא הייתה פרזה.

ואז נשרפת.

אווז הפרא, אווז הבר התקרב יותר מדיי לשמש ?

שולמי שלי, שלנו כל הליכה למרכז הכפר מלווה בהרבה מאוד אזכורים כואבים/מנחמים גם יחד,

הותרת בלב רבים חוויות מרגשות, מצחיקות, מאלפות.

מסתבר שהיית ונותרת יחיד ומיוחד גם במישור החברתי – ציבורי.

בימים אלה מתחדש הגן שבמרכז, בעזרת המועצה המקומית. ואלך, נלך לשם עם נכדינו שכה אהבת.

בימים אלה תפתח תערוכה מעבודותייך בגלריית המרפאה. וצילומייך ישמחו לבבות.

בתשעה בפברואר מקיימת הקבוצה של עופר אבל טיול לזכרך. זו קבוצת מיטיבי לכת שעמם טיילת באהבה וכינית אותם –  מיטיבי לסת.

אבל אתה חסר כדי לתבל כל אירוע בהומור המיוחד שהיה לך.

אתה חסר וחסרונך צורב.

הותרת חלל הרבה יותר גדול מכפי שחשבת. הרבה יותר גדול מכפי גופך הצנום.

כמו שאושר אומר "אוף אני רוצה שסבא יחזור וילך איתי לגבעות של נס ציונה" ובת שבע אומרת "שומי גדול, שומי קטן" כשהיא מצביעה על שני הפורטרטים שלך.

שומי גדול מאוד היית לנו ולרבים.

שולמי שלי, שלנו.