רוכב נגד הרוח


כפר ורדים , כפרניק

 

 
המסע הזה מתחיל בלעדי. ה-18 באוקטובר 2009. מספר רוכבי כביש חוגגים בפתיחת בקבוקי שמפניה את סיום מסעם שהחל שלושה ימים קודם בנווה אטיב. המקום: מעבר הגבול בטאבה. זהו אות הסיום למסע בן כ-600 ק"מ ואות הפתיחה לתכנון המסע הבא.
 
עבורי מתחיל המסע בשלהי אוגוסט 2010. בשלב זה קבוצת הרוכבים שאמורה לצאת למסע 2010 כבר מגובשת. רובם ככולם כבר עשו זאת לפחות פעם אחת. אני לא מתכנן להצטרף ולא חושב שאוכל להקדיש את הזמן הדרוש להכנות ולאימונים המפרכים.
שבועיים חולפים ובאחד הבקרים אני מתעורר עם תחושה שלמסע הזה אני צריך לצאת. לא יודע מאיפה זה בא ומה גרם לתחושות האלה. אני מתמלא במוטיבציה ומוכן להשקיע את הזמן והמאמצים הנדרשים, אך עדיין לא מודע לגמרי למחיר. באופן בלתי מוסבר אני חש שיש לי את כוחות הנפש להיכנס למסגרת אימונים תובענית, אבל עדיין מקנן בי ספק שאולי בסוף למסע עצמו לא אצא. אני משתף את ענבר אשתי בהחלטה שלא זוכה בשלב זה לרוח גבית. מקווה שזה יגיע בהמשך, יוצא לדרך.
 
 
כפרניק NOB_0235 רוכב נגד הרוח
 
 
 
עולים לחרמון
 
האימונים מתחילים, אבל אני עדיין לא משוכנע שאצא. פרדי עטר, שותפי לאימונים, דוחק בי ולא מרפה. מעודד, דוחף ולא מוותר. ככל שחולף הזמן הגוף מתחזק וביחס ריבועי גם כוחות הנפש. בהתחלה קשה. תוך שבועיים-שלושה אני מדביק את הקצב ומתחיל לקחת חלק משמעותי בהובלת הפלוטון באימונים (רכיבה מאורגנת בטור כך שהראשון בטור הודף את הרוח עבור השאר. מקובל לבצע החלפות כל מספר דקות. מקור המילה בצרפתית ומשמעותה "טיל" או ראש חץ).
האימונים נערכים 4 פעמים בשבוע. שני אימונים קצרים יחסית לאורך 40-50 ק"מ בימי שני ורביעי ושניים ארוכים יותר, 90-120 ק"מ, בסוף השבוע (שישי ושבת). האימונים מתחילים לעת שחרית (5.30). מסלולי אמצע השבוע רוויי עליות ומתמקדים בהגדלת כושר הטיפוס וכוח. אימוני סוף השבוע מתמקדים בסבולת לב ראה (נפח) וגם בלא מעט עליות. ימי ראשון ושלישי אימוני "שחרור" בספינינג.
אני מחליט לשתף את מתאמני ב"לייף אנד פיטנס" במעלות בהכנות למסע, "מצרף" אותם להכנות ולספירה לאחור ומקבל המון פרגון ואהבה. הבחירה לעשות כן מהווה עבורי סוג של התחייבות שאין חזרה ממנה.
אימון מסכם. יום שישי שלושה שבועות למסע. נפגשים לעת בוקר בראש הנקרה ויוצאים למסע שסיומו על פסגת החרמון. יום סגרירי ומאוד נעים. אני מרגיש קצת חלש בהתחלה (לוקח לי כשעה להתחמם) ולכן נגרר מאחור. באזור בירנית אני מקבל בטחון וחש שיש לי עוד הרבה עודפי כוח ואנרגיה, אבל שומר אותם להמשך. מגיעים למרגלות החרמון, קיבוץ דן. על פי ההנחיות משלב זה כל אחד בקצב שלו. מיכה סודרי מעביר הילוך ואני יושב לו על הזנב. מגיעים לצומת מפל סער. פונים שמאלה. עובר להוביל ושומר על קצב. תוך מספר דקות אני לבד. מרגיש טוב ומלא אנרגיה. שומר על קצב של 13-14 קמ"ש ואחרי מג’דל שמס מוריד ל-9 ביודעי שלאחר הפסגה יש עדיין דרך. לא עוצר עד שמגיע לפסגת החרמון, מתחיל טפטוף קל. נכנס לתוך המבנה ותופס מכסה. מתחיל לרדת גשם אשר הופך תוך דקות לשבר ענן. כולם מגיעים זה אחר זה רטובים לחלוטין. המזל מאיר לי פנים אני יבש.
 
 
בחורים נורמטיביים?
 
שבועיים למסע, אני מחליט שאני בפנים. בשלב זה יש גם רוח גבית מהבית. שבועות של אימונים מפרכים תובעים מאתנו ויתורים רבים שבאים בעיקר על חשבון המשפחה. אורח החיים משתנה, אין בילויים, מעט מאוד מפגשים חברתיים, הולכים לישון מוקדם כי למחרת אימון. בסופי שבוע שבים עייפים הביתה ונכנסים לנוח. החיים הופכים להיות סביב האופניים. בהזדמנות זו ראוי לציין את הפרגון מהבית התמיכה שאיננה מובנת מאליה וההקרבה בנכונות לתת את המרחב להתרכז במטרה.
במהלך האימונים נפגש לראשונה עם "האבות המייסדים" של המסע ומוצא אנשים נחמדים, פתוחים ובעלי חוש הומור (תכונה שכלל הנראה הכרחית במסעות הישרדות).
יום ה’ ה-28 באוקטובר: מוצא עצמי מסביב לשולחן בביתו של מיכה סודרי (ראש הנקרה) המייסד בה’ הידיעה. נפגשים לארוחת הפאסטה המסורתית ביחד עם עוד שמונה חברים בשלהי שנות הארבעים לחייהם (מושג שיהפוך להיות חלק משמעותי ברפרטואר שילווה אותנו במסע: "מה עושים תשעה בחורים נורמטיביים (?!) בשלהי שנות ה-40 לחייהם במסע שכזה?!".
אנוכי ורמי שלמון מוצגים כירוקים שבחבורה. כל השאר כבר רכבו יחדיו במסע הקודם. מיכה, הרוח החיה מאחורי הארגון, מעביר מצגת מושלמת של המסלול הצפוי, תזמון מדויק של נק’ עצירה, טקטיקת הרכיבה, 26-29 קמ"ש במישורים….., העמסת הציוד בבוקר על העגלה, "דחקות" אחרונות ומתפזרים ללינת לילה, מנוחה לגוף לפני מסע מפרך.

כפרניק IMG_2102_resize רוכב נגד הרוח

 

לא נסיים לעולם
 
יום ו’ 29 באוקטובר: 05:40 בבוקר. נפגשים ליד ביתו של מיכה בראש הנקרה, כולם עטויים בחולצות לבנות שבהן הסתיים המסע הקודם, אבי (הירשפילד) הצלם מגיע. למרות מה שעוד צפוי לנו המורל גבוה. נחמד לראות איך הגורל מזמן לנו הכרויות עם "משוגעים" נוספים. פרדי הרוח החיה של קבוצתנו, משה שלוש המושבניק שחושש להתחמצן בכל עצירה (לכן לא עוצר), רמי שלמון הספורטאי זקן החבורה הוותיק ובעל הניסיון, אלי חזות התל אביבי, מיכה סודרי המארגן וחבריו לקבוצה רמי ניב, אורי שפי, ואלדד.
 
קפה אחרון, תמרים, חטיפים וג’לים לכיסים האחוריים ויוצאים לדרך. קצב חימום עד אחרי העלייה לשלומי משם טיפוס משמעותי ראשון ליערה, טיפוס מתון דרך אילון לפארק גורן ואז רמי נ., מבוגר אחראי, אומר "אם נמשיך בקצב חימום במישורים לא נסיים לעולם". זוכר עדיין את טקטיקה של האימון המסכם נשאר מאחור. אורי מפתיע ומוביל רוב הדרך עד לבירנית, שומר על טקטיקה חכמה שעוד תוכיח את עצמה. כדרכו, בכל עצירה יוצא קודם ומתקדם בקצב שלו על מנת לפתוח פער מקדימה.
מזג האוויר נפלא. אני מנכס לעצמי עובדה זו ו"מבטיח" שאדאג למזג אוויר מצוין גם בהמשך, דבר שיוכיח את עצמו במשך כל ארבעת הימים. קריר במידה הנכונה, מעט רוח בעיקר גבית. ממשיכים כדבוקה אחת, לפנינו כ-50 ק"מ רובם במישור וחלק- ROLLING HILLS. עוברים ליד הר אדיר ועלייה מתונה לכיוון סאסא. נופלת לאורי השרשרת. הדבוקה חולפת על פניו, בדיוק כמו שקרה לאנדי שלק ב-TOUR האחרון. אני מאט על מנת לסייע לאורי בהצטרפות חזרה לדבוקה. כולנו מחויכים, גומעים את הקילומטרים לכיוון צומת הגומא בואכה חרמון. הפסקה בת 20 דקות לחידוש אנרגיות, החלפת נוזלים וחידוש "הסכמים" בין מספר אנשים לגבי הדדיות בשמירה אחד על השני והתחייבויות הדדיות לשמור על קצב אחיד. אני, כמו רוב החברים, ללא הסכם.
 
מתחילים בטיפוס. מיכה, רמי ש., פרדי, שלוש ואנוכי שומרים על קצב אחיד. מיכה פותח פער. אני מרגיש קצת חלש ונשאר מאחור. שומר על פער של כ-20 מטר מהשלישייה.
בנווה אטיב מדביק את הפער. בהמשך מוריד קצב והפער נפתח לכדי כ-200 מטר. חוצים את מג’ד-אל-שמס הידועה בזכות ה"קיר": מעלה תלול לאורך כ-100 מטר שמוציא ממך כל מה שיש לך. השלישייה חולפת על פני מיכה ולאחריה גם אני. שומר על קצב ומבחין שהפער למובילים קטן והולך. מצמצם את הפער ומרגיש טוב. מצטרף לשלושה וביחד מגיעים לפסגה.
קר מאוד. בהמשך מבינים שכבר בתחילת הטיפוס ברור שסיפור הברך של אלדד לא פשוט (חש כאבים כבר מספר ימים). הטיפוס הופך להיות עבורו סיוט. רמי ניב ואורי, שהחלו את הטיפוס בקצב איטי יותר, נשארים איתו בקצב שלו.
אט-אט מצטרפים כולם. שותים קפה, נמתחים מעט, מצטלמים ונעטפים בכל ציוד החורף שהבאנו. אני נטול ביגוד חורף מתאים.
 
 
כדורי אבץ
 
115 ק"מ ו-2900 מטר אחרינו ועוד 80 ק"מ לפנינו. יום מאוד קשה, אבל התחושה היא שאם הגענו עד פה את היום הזה נסיים יהיה אשר יהיה.
ירידה לכיוון מג’ד-אל-שמס. קר לי מאוד. אני רועד בכל גופי ולכן מאט את הקצב.
מגיעים למג’דל. הרבה יותר נעים.
רכיבה לאורך הרמה, טיפוס ממסעדה לבוקעתה, אח"כ הרבה מישורים, נוף יפיפה. מגיעים מתחת לבנטל ולפנינו טיפוס נוסף. כאבי הברך של אלדד מתעצמים, רמי נ., מיכה ואורי מלווים אותו ומנסים לתמוך ואלדד במאמץ רב ממשיך. יום ארוך. עם אור אחרון מגיעים לנאות גולן עייפים ומרוצים. 194 ק"מ, 3,220 מטר טיפוס ומעל 9 שעות רכיבה נטו !!
קצת מתיחות, חטיף חלבון, מיכה ואנוכי משועשעים בג’קוזי רחב ידיים, ולקראת 19:00 אנחנו נדחקים באוטו, 10 אנשים (!) כולל שמעון ניב המלווה נאמן והמסור, ויורדים לאכול במסעדה ליד עין גב.
על אף קשיי היום, חלק מהאנשים מגלים בררנות וטוענים שהאוכל לא ערב לחיכם. למען האמת לא היה משהו, אבל 330 גרם המבורגר והאורז שלצידו החליקו דרך גרוני לקיבה בקלות רבה ועזרו בחידוש מאגרי החלבון והגליקוגן המדולדלים. חזרה לחדרים, מבקש כדור אבץ מפרדי "הרוקח" ומקבל אותו מאלי שהיה יותר זריז.
אלדד מחליט, ובשכל, לא להמשיך ומתאם את איסופו למחרת בבוקר.
 
 
דוגמניות…
 
יום שבת 30 באוקטובר: 04:50 בבוקר, השעון המעורר מצלצל, בחוץ חושך, נשלפים מהמיטות, מתיחות, הכנת הציוד, קפה אצל שלוש בחדר, האיש שעל ערכת הקפה, לחם עם דבש, מילוי מים ואיזוטון, מריחת הפד של המכנסיים במשחה נגד שפשפת, מה שנקרא למ"למ (לא מועיל,לא מזיק). העמסת העגלה, זרזיפי גשם מתחילים לרדת ואנחנו מתחילים לרכב, יום ארוך לפנינו, 220 ק"מ עד עין בוקק, יום של מישורים, מעט טיפוסים אך בכל זאת 220 ק"מ….
אין שום תחושה ששבת היום.
תחילת הרכיבה בקצב חימום, כ-15 ק"מ ברמה עד למבוא חמה ואז ירידה מטריפה לאורך סרפנטינות בלתי נגמרות לכיוון חמת גדר, ירידה תלולה וארוכה, חולפים על קבוצה שעושה את הדרך במעלה ולא מקנאים בהם.
הנוף הנשקף בירידה מדהים, סוריה, ירדן והירמוך. הכל שקט ושליו, כיף לא רגיל, רגעים של עונג מאוכף האופניים !! בחמת גדר "מתקלפים", פושטים שרוולי רגליים וידיים, מעילי רוח, ווסטים וכו’ וממשיכים לגלוש לכיוון צמח. עצירה קצרצרה, נפרדים בצער מאלדד, ומשם ממשיכים דרומה.
בדרך, ליד כוכב הירדן, קצת גשם ועצירה לעטות ביגוד מתאים. ממש דוגמניות!!
אני מתחיל לחוש חוסר נוחות וכאב קל בברך שמאל. לא משהו מטריד, אבל מתעוררת תחושת אי נוחות.
כאמור זה יום שרובו מישורי אבל יש גם עליות. טיפוס לבית שאן ואני שוב נשאר קצת מאחור שומר אנרגיה. ROLLING HILLS בירדן ההררי, ובשעה 08:10 אנחנו בשדי תרומות לארוחת בוקר קלה.
עוברות בי מחשבות לגבי מה שעוד לפנינו. מכיר את המסלול, אבל לא באופניים. מהאוכף הכל נראה אחרת. זה אמור להיות יום ארוך, אך לא קשה באופן יחסי ליום הראשון. היה ונרכב בצורה חכמה וחסכונית נעבור אותו בשלום ו"בקלות" יחסית.
אני שם את תיק המצלמה על הגב ויוצא לפני כולם להיערך לצילום. מגיע למחסום צה"ל מבקש אישור לצלם. מתארגן. 5 דקות כולם מגיעים וחולפים על פני בצהלות. מעביר את המצלמה לשמעון הנהג המלווה, מזנק על האוכף ומצטרף לחברה שהורידו קצב על מנת לאפשר לי להגיע.
הרכיבה הלאה נינוחה אבל מאוד מונוטונית וחד גונית, הקצב סביר, החלפות הובלת הפלוטון מתבצעות בתזמון מושלם. מגיעים למחצית המרחק במפגש הבקעה. שלמון שלוש ואני מחפשים את "הטונה של הקבוצה". מיכה רוטן שלא הקשבנו להוראות במצגת שהכין לגבי העובדה שטונה היא פריט אישי. אני ניגש וקונה שלוש קופסאות טונה עם שמן קנולה במחיר מופקע של 7 ש"ח לקופסא, החברה מבסוטים.

מרכז קליטה

 
 
25 דקות וממשיכים בכביש הבקעה בואכה קליה.
פרדי, שנמצא בכושר טוב, סובל מכאבים בברך: שריר או גיד. אני מבקש ממנו "לשבת עלי", מושג שגור בעגת הרוכבים. פרדי מאחורי ואני שומר על קצב ומוודא שהקצב נוח לו. שלוש וחזות "עוטפים" אותו מהצדדים על מנת להקטין עבורו את התנגדות הרוח. אורי מעודד ומפרט עבורו את סיפור הדרך, מספר כל פרט לגבי מה צפוי לנו, איפה עלייה ואיפה מישור. ירידות מיכה לא סידר לנו… הוודאות והידיעה עוזרים להתגבר על קשיים.
הכאב בברך שמאל מתעצם, לא ברור לי מה זה. זה לא קרה לי בכל שנותיי כרוכב ואני קצת מודאג.
בקליה הפסקת "תדלוק" אחרונה, לפנינו 70 ק"מ כולל שלושת העליות של ים המלח. אני בוחן את מצב הברך ומקווה שזה יחלוף. מבחינת אנרגיות ושרירים מרגיש מצוין. מצלם את החברה ושוב יוצא קדימה לעשות עוד סדרת צילומים. מתחיל לחוש כאב גם בברך ימין, לא ברור לי מה קורה, אבל המחשבות מתרכזות ברצון לסיים את היום. התחושות בברכיים לא מבשרות טובות. מצפה בכיליון עיניים לעליות, או אז מוריד קצב נעמד וקצת משחרר את הברכיים. מבחינים בבתי המלון שבעין בוקק והגוף מקבל תוספת משמעותית של מוטיבציה שעוזרת לגמוע את שארית המרחק. מלון צל הרים.
 
מהר מאוד מסתבר לנו שאת הערב והלילה נבלה במלון שדומה יותר למרכז קליטה לעולים חדשים מחבר העמים. כל דרי המלון ובכללם עובדיו, הינם דוברי רוסית. בתחילה ממאנים לתת לנו להיכנס, לא נראה בעיני שומר הסף סביר שאורחים ללא מבטא מתאים יכנסו בשער המלון.
 
מבצעים מתיחות, מתפזרים לחדרים. אני מצוות לחדר עם שמעון המלווה. איש נעים הליכות מלא אנרגיה (רוכב שטח בעצמו). מבלים את הזמן בשיחה. שמעון מסייע לי לכוון את ההילוכים שקצת יצאו מכיוון. נפגשים לארוחת ערב ומגלים שכל השאר בילו בבריכת המלון ולא קראו לנו, נבלות…
ארוחת הערב במרכז הקליטה הייתה מעולה. אוכל בסיסי אך טעים ובכמויות גדולות. אכלתי המון. יושבים בלובי שמחים, שבעים ועייפים. צוחקים הרבה ומדברים. אורי בהומור המצוין שלו אומר משפט שממנו אשאב ביומיים הקרובים את כוחות הנפש לסיים. "חברה" הוא אומר, "הרופא שלי אומר שאם כואב השיטה היא פשוט להתעלם"… את המשפט הוא מפנה לפרדי. אני מבין שזה מנוגד לכל מה שאני יודע אבל משום מה שואב מהמשפט המון כוח. קשה לי לרדת במדרגות. מקבל מפרדי כדור אבץ, מורח משחה על הברכיים (משהו כמו בן גיי אבל טבעי) ומקווה שבדרך נס אקום כמו חדש. הולכים לישון.
 
 

כפרניק IMG_9228_resize רוכב נגד הרוח

 

 
רולטה רוסית בכביש הערבה

 

יום ראשון 31 באוקטובר: 04:50 והשעון מצלצל. מתעורר ונוגע בברכיים. במנוחה הכאב לא מורגש ואני די מבסוט, אבל לא לאורך זמן. יוצאים מהמיטות לאט, מארגנים את הציוד, כדרכם של רוכבים, כל אחד בתורו "מוריד חבילה" (כל גרם מיותר מקשה בעליות), לובשים את בגדי הרכיבה ומתאספים מחוץ לחדר. שלוש לא מכזיב ומבשל לנו קפה, חייבים לציין שלמרות השעה המוקדמת והקסומה המלווה בזריחה יפיפייה מעל ים המלח. אנו לא היחידים לקום. בכל רחבי המלון נפתחות לאיטן דלתות ואורחי המלון, רובם בשלהי שנות המי יודע כמה, יוצאים לרחצת בוקר מוקדמת בים המלח. חלקם אומרים בוקר טוב, חלקם לא, אך כולם בוהים בנו כבמשוגעים ולבטח שואלים עצמם "מה עושים שמונה בחורים בשלהי שנות הארבעים לחייהם בשעה 05:00 בבוקר לבושים בבגדי בלט ונראים כ"כ מאושרים?".
לדאבוני עם העלייה על האוכף אני מגלה שההילוכים אינם מכוונים בצורה מושלמת, אף על פי שניסיתי לכוונם בערב הקודם. חלק מהחבר’ה רוטנים ומגלים חוסר סבלנות. כל דקה בשעות הבוקר חשובה וכל עיקוב עלול לסבך אותנו בכניסה לחשיכה. חלקם מנסה לשדל אותי להמשיך כך, אבל אני מתעקש. אני יודע על הנייר מה המסלול שצפוי לנו היום ומודע לצורך בעבודת הילוכים מושלמת, בעיקר בעליות. פרדי מסייע. התעכבנו כ-30 דקות יקרות אך נראה שהבעיה נפתרה. יוצאים לדרך, 06:30. עם תחילת הרכיבה אני חש כאב חזק בשתי הברכיים. הגוף קר והאדרנלין עדיין לא מכהה את הכאב. מצב הרוח די מדוכדך. אני מבין ומעקל את העובדה שביומיים הקרובים אני עתיד להתרכז בלנסות ולהתעלם (כדברי אורי…) מהכאבים המתגברים. מתחילים חימום לאורך ים המלח ואני מרוכז בכאב, חולפות בראשי מחשבות לעלות לרכב המלווה. אני מחליט להדחיק את המחשבות. ממשיכים לכיוון נאות הכיכר ומשם לצומת הערבה. תחושת הכאב קצת פוחתת או שמא מתכהה. אבל זה שם וזה מציק.
אנחנו 400 מטר מתחת לגובה פני הים. היעד שלנו היום מצפה רמון: 900 מטר מעל פני הים. קיים חוק טבע פשוט שאומר שאם קיימים הפרשי גובה כאלה ככל הנראה בדרך צפויות גם עליות.
צומת הערבה. פונים שמאלה עצירה קצרצרה לאיסוף הפלוטון ותדריך לגבי משמעת הרכיבה לאורך כביש הערבה.
מצומת הערבה ועד צ. עין חצבה 20 ק"מ לאורך כביש הערבה. 20 ק"מ שמבהירים לנו מדוע הרכיבה לאורך כביש זה כמוה כמשחק ברולטה רוסית. תנועת מהירה וחסרת התחשבות של משאיות, סמיטריילריםורכבים פרטיים רבים, שוליים מלוכלכים, (3 תקרים לאורך 20 ק"מ מתוך סה"כ 5 במשך המסע כולו).
גומעים עוד 55 ק"מ. מתחילים לקבל פרופורציה שונה לגמרי לגבי מרחקים שבעבר נראו דמיוניים. חושבים במונחי "רק": רק עוד 100 ק"מ, רק עוד 60 וכו’. הגענו לצ. עין חצבה, תדלוק אחרון, קצת בדיחות ותחושה של אי וודאות. מעולם לא הייתי במעלה העקרבים, לא יודע איך זה נראה ואיך זה מרגיש אפילו לא ברכב. מרגיש סה"כ בסדר למרות כאבי הברכיים. רוח צולבת מאטה את הקצב בתחילת הדרך.
אורי יוצא לפני כולם ונעלם באופק. פרדי קצת עייף וכואב. שלוש, אלי, שלמון ואנוכי מחפים על פרדי ושומרים על קצב נמוך. רמי נ. ומיכה ממשיכים בקצב שלהם.
 
תקר נוסף לשלוש. פרדי חושש לעצור. אלי נשאר לסייע לשלוש ואני ממשיך לאיטי עם פרדי. מגיעים לתחתית מעלה העקרבים. לפתע אומר לי פרדי: יש אגדה שאומרת שרפי פלטה (שם של רוכב שאינני מכיר אישית) קיבל את הכינוי במעלה עקרבים לאור העובדה שעלה אותו בפלטה הגדולה (פלטה קדמית גדולה באופני כביש משמעותה עליה בהילוך מאוד קשה ושמתאים לרכיבה מהירה במישורים וירידות). באומרו זאת אני חושב רגע ואומר, "אתה יודע מה פרדי, היום האגדה הופכת למציאות". מעביר לפלטה גדולה נעמד על הפדלים ומתחיל מטפס. הכוונה הייתה לטפס בקצב של פרדי אבל מהר מאוד מבין שבהילוך כזה הקצב המינימאלי חייב להיות יותר גבוה. 20 דקות של טיפוס ואני מוצא עצמי למעלה, עשיתי את זה! החברה שהמתינו למעלה לא מאמינים. גם אני לא. אחרי הכל מדובר ב-7 ק"מ של סרפנטינות תלולות עם מעט מאוד קטעים בהם העלייה מתמתנת. אני חש בברכיים ביתר שאת ושואל את עצמי אם אני שפוי? לא בטוח מה באמת התשובה הנכונה. מסתבר שלפעמים אנחנו עושים בחיים דברים שאין להם שום הסבר הגיוני על פי אמות המידה המקובלות אצל אנשים מערביים, נורמטיביים, המתיימרים להיות נאורים ושפויים.
 
כולם מגיעים למעלה. שלוש, שלמון, פרדי, חזות ואנוכי טוענים שלא היה לנו כ"כ קשה (כנראה ביחס לציפיות שלנו). אמירה זו הופכת במהרה להיות חלק מפולקלור המסע וככל הנראה של כל רכיבותינו בעתיד לבוא.
למרגלות האנדרטה הניצבת בראש מעלה העקרבים אל מול הנוף המרהיב של נחל צין סעדנו את לבנו בארוחת בוקר דשנה שנארזה על ידי "מרכז הקליטה".
 
 
מה אני עושה שם?
 
 
בשלב זה עוד לא ברור לי ההמשך. יודע שעדין צפויות עליות. מרגיש בסדר אבל הכאבים חזקים. מתחילים שוב ברכיבה איטית?
מהאנדרטה "רק" עוד 80 ק"מ עד למצפה רמון. הרכיבה במגמת עלייה, אך בנוף מדברי שונה ומיוחד ביחס לנוף המוכר לנו בצפון. מזג האוויר מעולה. מעונן מעט ולא חם מידיי. 4 ק"מ של טיפוס מתון, חציית מישור רותם בואכה המכתש הגדול, טיפוס במכתש הגדול חולפים על פני אתר החולות הצבעוניים ולאורך כל הדרך גבעות חול יפות. משמאלנו מעלה אברהם, מעלה מקסים ל"גלגלים עבים", טיפוס במעלה אבנון ויציאה מהמכתש לירוחם.
פרדי, שסבל בגבורה את הכאבים בכל הטיפוסים עד כה, עולה בעידודינו לנוח ברכב. אנחנו מעלים מעט קצב, אבל לא משתגעים עדיין בטיפוס משמעותי. ביציאה מהמכתש פותחים מצערת ובדהירה מהירה, 40-50 קמ"ש, רכיבה בפלוטון תוך כדי החלפות מתוזמנות של ההובלה, כל הדרך מירוחם ועד חניון הרועה. אני מתעלם לגמרי מהכאב כאילו שהוא לא שם. צומת הרועה. שותה קולה, בד"כ לא מכניס לפה, מעולם לא נהניתי כ"כ מקולה. לא ברור לי למה, אבל בשלב זה הרבה דברים לא ממש ברורים לי ובמיוחד מה אני בעצם עושה שם, אבל לא משקיע בזה יותר מידיי מחשבה.
בתמיכת הקבוצה פרדי מחליט לחזור לקטע הסופי של היום השלישי.
אורי בוחר בטקטיקה הקבועה שלו ויוצא לפני כולם, פותח פער קטן מהדבוקה, שלוש מצטרף אליו, כל היתר נשארים עם פרדי. אחרי הטיפוס לכלא נפחא, כשלפנינו עוד כ-15 ק"מ ומספר עליות, הצטרפנו לדבוקה אחת כשההישג בכיבוש יום נוסף נוסך תחושה טובה של הישג. נכון יום "קצר" יחסית: "רק" 160 ק"מ, אבל עם 2,300 מטר טיפוס חלקם בשיפועים משמעותיים.
 
מצפה רמון. שמחים לקראת האירוח הנפלא אצל אביבה ומנחם ב-IBIKE. הבישולים הנפלאים של מנחם, הבירה הקרה (על חשבון פרדי, תודה !!!), ההכרה שלהם בקשיים שלנו והרצון להנעים את זמננו שווים לנו המון.
הברכיים מאוד כואבות ואני בקושי רב מדדה במעלה המדרגות אל החדר, שמח שנשאר יום אחד בלבד ותוהה איך אשרוד אותו אם אני בקושי עולה מדרגות.
אצל אביבה ומנחם, בפטיו עם הנוף של רמת מצפה רמון, לאור העובדה שפעמים רבות הפלוטון לא נשמר והעובדה שאלדד עזב אותנו בתום היום הראשון, ערכנו שיחה איך נכון לרכב במסע שכזה. סיכמנו שהדבר הראשון במעלה הוא שנהנה ושנהיה ערבים זה לזה ביום הרכיבה האחרון על מנת שכולם יסיימו ויחושו טוב יחסית.
ארוחת הערב הייתה כרגיל מדהימה, מנחם פתח לנו קאווה כאפרטיף, אביבה הגישה ופתחה שני מזנונים על שתי השידות שמצידי השולחן. הסבנו לאכול מסביב לשולחן העץ הגדול במתחם המרכזי והייתה תחושה של סיום. ברור לכולנו שאמנם 170 ק"מ לפנינו ביום הרביעי אך משהגענו עד הלום נגיע גם לאילת ויהי מה.
צפינו בסרט הוידיאו שצילם שמעון ובתמונות שצילמתי אני.
קצת שיחות חולין ואט אט קמים בזה אחר זה ונעלמים בחדר.
לישון.
 
 
תרגיל בסטטיסטיקה
 
יום שני 2 באוקטובר: השכמה ב-04:50. יורדים למתחם המרכזי. אביבה הנפלאה שוקדת על הסנדוויצ’ים הידועים שלה. כרגע הם בגדר "לראותם בלבד", אך עוד 60 ק"מ בצומת ציחור… קפה, עוגה, לחם עם דבש, צילומים אחרונים ויוצאים לדרך. הברכיים מאוד כואבות אבל מכאן כבר אין התלבטויות ומתעלמים מהכאב.
מנחם מצלם אותנו מהגשר בואכה מעלה העצמאות ואנחנו מתחילים בירידה למכתש רמון, צינה של בוקר, זריחה מעל המכתש, נופי בראשית, אני עוצר בצד לצלם את החבר’ה מלמעלה. מראה מדהים, פסטוראלי משהו. הידיעה שהיום מסיימים נוטעת כוחות חדשים.
מתמטית היום הזה הכי קל: 10 ק"מ ראשונים ירידה, 14 ק"מ לפני הסוף ירידה ממעלה נטפים, 7 ק"מ אחרונים שחרור מאילת לטאבה, מתוך 168 ק"מ רכיבה אמיתית זה "רק" 137 ק"מ, איך אמר לאנס? ה-TOUR זה תרגיל בסטטיסטיקה.
מהמכתש 15 ק"מ טיפוס למחנה שדמה, אחרי השיחה של אתמול כולנו רוכבים יחד. אחרי הטיפוס פיצוי מיידי, ירידה כייפית של כ 5 ק"מ, אח"כ חציית מישור ורדית, 15 ק"מ של מישורים אינסופיים והברכיים זועקות. נופי בראשית. אני רץ קדימה להתארגן לסט צילומים נוסף. לא מבין איך אני מצליח להתגבר על הכאבים. מגיעים לצ. ציחור, 60 ק"מ אחרינו, "רק" עוד 100 לפנינו. טורפים את הסנדוויצ’ים של אביבה. לכל אחד סנדוויץ עם אבוקדו וסנדוויץ עם גבינה, אבל אני אוכל רק אחד בכדי לא להרגיש תחושת עומס.
 
 
8,000 מטר של טיפוס מצטבר
 
לפנינו כ-50 ק"מ במישורי עובדה וסיירים. אני מחליט לעצמי לשבת בתוך הפלוטון ולא להוביל. הברכיים מאוד כואבות. צ. סייירים. תדלוק אחרון ויציאה להרי אילת. עוד עלייה ועוד עלייה. הנה מגיעים להר צדקיהו. עוד עלייה. מספר דיוושים אחרונים ואנו במעלה נטפים. תחושת אושר מעורבת. הברכיים לא מרפות וכבר ברור לי שמשמעות הכאב כנראה נזק כלשהו בברכיים. מספר צילומים, אוכלים קצת ויודעים שהמסע בעצם הסתיים. רוכבים לעבר גבול מצרים. מעבר טאבה ואני כבר רוצה שיגמר. מניפים את האופניים מעל הראש ומתעדים בצילום. טלפון הביתה לדווח ורק עכשיו נופל האסימון. וואו לפני סה"כ ארבעה ימים היינו בראש הנקרה..!!! ועכשיו מאחורינו כ 760 ק"מ וכ-8000 מטר טיפוסים מצטברים.
"MISSION ACCOMPLISH" ו….. יש עוד 3 ק"מ רכיבה חזרה למועדון הצלילה של יובל לרחצה ועלייה צפונה והפעם אל מול רוח פנים חזקה. אני יושב מאחור ומת שזה כבר יסתיים.
 
יורד מהאופניים בתחושת הקלה גדולה הולך להתקלח ומתארגן לתזוזה.
חלק מהחברה חוזרים ברכב המלווה. שלמון שלוש ואני חוזרים בטיסה.
 
אחרי מאות ק"מ של רכיבה, אלפי מטרים של טיפוס, ארבעה ימים של "הליכה על הקצה" ניתן להבין "מה עושים שמונה בחורים בשלהי שנות ה-40….".
רובינו כנראה יחזרו על המסע הזה או אחר כדוגמתו פעם נוספת. זרימת האדרנלין, הרכיבה הקבוצתית, ההבנה העיוורת למי קשה ולמי קל, העזרה ההדדית, הפרגון, סיבוב הפדאל הנוסף בעלייה, הרוח בפנים בירידה, הרכיבה בפלטון כלהקת חסידות מיומנת, ניצחון הרוח על הגוף – כל אלו הם הכח המניע והדרייב לקחת אתגר וללכת אתו עד הסוף, עם כל הכאבים התחושות המחשבות והוויתורים הרבים שבדרך עד למסע עצמו.
 

 

0
סיכום ותודות
 
4 שבועות מסיום המסע. אני במנוחה כמעט מוחלטת. הברכיים כבר פחות כואבות אבל מצבן עדיין אינו מאפשר רכיבה. הסימפטומים אובחנו כשחיקה קלה של הסחוסים. אני מקבל טיפול תרופתי ונח. התסכול רב. הגעגועים לאוכף גדולים. חזרתי להדריך ספינינג אבל גם שם נזהר מאוד. שני ניסיונות לחזור לרכיבה החזירו אותי למנוחה. לא יודע מתי אשוב לאוכף אבל ברור לי יותר מכל דבר אחר בעולם, ואת זה למדתי במיוחד במסע, ברור לי שאשוב לעצמי ולאוכף כאילו לא היה דבר.
 
חייב להודות שלמדתי על עצמי הרבה. עצם העניין מבחינתי הוא היכולת לקחת מטרה וללכת איתה עד הסוף כשבדרך קשיים וויתורים רבים, כאבים פיזיים וברירה. ולמרות הכל ולמרות הברירה, לא לוותר ולסיים.
מרגע הסיום הפכה הסיסמא הכל כך שגורה "הכל בראש", אצלי באופן אישי למוחשית ומאוד מובנת וגשמית.
 
עם השלמת המסע וההפנמה של מה שעברנו קיבלה הרכיבה נגד הרוח משנה תוקף.
 
לסיום אינני יכול להימנע מתודות. אני מעוניין להודות מכל הלב למי שבלעדיו כל זה עבורי לא היה קורה. לאשתי ענבר שלמרות ההסתייגות הראשונית, תמכה סייעה והקלה ככל שרק יכלה. שלושה חדשים של הכנות בלתי נלאות וחסרות התחשבות בתא המשפחתי ועוד ארבעה ימים מחוץ לבית. המון המון תודה ואהבה.
 

 

חדשות

תגובות פייסבוק


0 תגובות

  1. אורח/ת הגב

    נשמע ממש על הכיפק
    אבל לא ברור לי למה אם צריכים להגיע כל כך רחוק לא לוקחים מונית או משהוא 🙂

  2. נעם בירן הגב

    תגובה ל 1
    היי
    ניסית פעם לנסוע במונית מראש הנקרה לאילת דרך החרמון מעלה העקרבים ועד לאילת ?
    לא בטוח שהתענוג רב ועולה על זה שמושג בארבעה ימי רכיבה כפי שתוארו לעיל, גם לא משוכנע שבאופן משמעותי יותר קל 🙂

  3. אורח/ת הגב

    איזה יופיץ מתחשק גם לי
    תודה רבה על שאתה משתף

  4. אורח/ת הגב

    ואללאה
    לא החלטתי מה יותר ארוך,המאמר או המסלול….

  5. אורח/ת הגב

    מרגש מאוד
    תודה נעם נתת לי הרבה חמר למחשבה. אין עליך!!

  6. אורח/ת הגב

    כל הכבוד!
    נועם, כל הכבוד. תענוג! למרות שלא קראתי הכל, דילגתי. מתנצלת.

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן