רואה ואינה נראית: הולכים

בעלי הכלבים משכימים קום, הצורך דוחק בהם, החוצה. וביניהם אישה גדולה עם כלב הקטן, פוסעים לאט, מחייכים במאור פנים לכל אחד, שמחים להחליף מילה ורחרוח, משעמם להם בבית, לשניהם. או אישה קטנה האוחזת בשתי זרועותיה רצועות מתוחות עד להתפקע, ובקצותיהן כלבים גדולים, אימתניים, שועטים קדימה. היא אינה מביטה ימינה ושמאלה, אין זמן, צריך להספיק לארגן את הילדים עוד לבית הספר.
ויש כלבים המסיירים בעצמם לפני הבית, מספרים לי, בלי מילים, על בעליהם העצלים, מתפנקים במיטה, עוד כמה דקות, כמה חם כאן ונעים, ואולי בילו אתמול עד מאוחר, או החזיקו תינוק קודח בזרועותיהם עד שעות הבוקר.
 

מתמידים איתי בסיבוב הם הרצים בקבוצה, מקצוענים במכנסי לייקרה הדוקים וסרטי מצח על ראשיהם המתקרחים, מאוחדים וצפופים ומרוכזים, מאיצים זה בזה לקראת המרתון, וישנו הרץ הבודד, גם הוא מאובזר היטב, מד דופק צמוד לזרוע, חוטי אוזניות משתלשלים משני צידי ראשו והוא שקוע בעולמו. מדי פעם מופיעים רצים מזדמנים, בטרנינג מהוה שנשלף מהמדף העליון בארון, בטייץ עם חור, בחולצת טריקו, שיהיה נוח, ובהם הגבר שרמת הכולסטרול שלו נסקה והרופא נזף בו, זה שכרסו צימחה ואשתו דחקה בו לצאת, לזוז קצת, נערה שהביטה אתמול בראי והחליטה שעליה להשיל כמה קילוגרמים ממשקלה, נער שרוצה להתקבל ליחידה קרבית, את כולם אראה פעם ופעמיים וייעלמו ואינם עוד.