קונצרט אקורדיונים בכפר ורדים

אי אפשר היה להאזין בלי להניע את הראש ולזמזם את הצלילים המוכרים יחד עם חבורת הנגנים.שטף הצלילים נשפך במפלים, רסיסים ונתזים והקהל המוקסם רכן קדימה צמא וגומא לרוויה. מבעד לשיער הלבן והפנים החרושים  זרחו אלינו עיניים מאירות וחיוך כובש והאצבעות הסרבניות גלשו עלהקלידים כאילו מעצמן, נהנות ממגעם החלק והמלוטש הצהוב משנים.

כשהכריז המנחה על הנעימה האחרונה ונדמו הצלילים, סיפרה הסבתא החביבה שניגנה בשקידה על אקורדיון שבע ימים, איך התחילה החבורה את מסע הקסמים.

"לפני שנתיים", סיפרה לנו המאזינים, "נזכרתי איך אהבתי את נגינת האקורדיון בימים רחוקים. עשרות שנים,  אולי שלושים או ארבעים, לא נגעתי בו והוא שכב בבוידעם מכוסה אבק ונשכח משמח רק את הג'וקים והעכבישים. הוצאתי אותו מהתיבה ושמחתי לצלילים. חיפשתי עוד שותפים ששכחו כמוני את חדוות הנגינה ומצאתי שכנה ועוד חברה עד שנאספה כל החבורה.ומאז כל שבוע אנו מתכנסים בביתי ומנגנים יחד כמה שעות". סיפרה בעיניים מאירות . 

ילדה מתולתלת קטנה קראה "סבתא" והיא פנתה אלינו ואישרה מחייכת "זוהי הנכדה שלי."

"כולנו חזרנו אל העונג שבנגינה אחרי הרבה שנים ולמדנו שלנגן לא שוכחים" .

אדי המנצח והמעבד הניד בראשו לאישור . מחווה בזרועו לכיוון קבוצת האקורדיונים וציין כי "אין הרבה חבורות כאלה בארץ".

"הוא כותב לנו את התפקידים, כמו במקהלה. לכל אחד במיוחד, עד שיוצאת ההרמוניה המתאימה. שלא תחשבו. זו עבודה מאד קשה ואנחנו משקיעים הרבה שעות בכל יצירה, "שבה ואמרה.

יצאנו מהמועדון הקטן אל אוויר העולם. העצים והדשאים נראו יותר ירוקים, השמיים צלולים והאנשיםשחלפו מולנו  פחות טרודים ועסוקים.

צלילי האקורדיונים המשיכו לזרום בעורקים וחזרתי הביתה עם חיוך אידיוטי על הפנים.כמו שאומרים נכדינו הקטנים "חוויה מהסרטים".