מחשבותיו של מרתוניסט מתחיל


עמרי אבידר ורותי אבידר. מרתון
עמרי אבידר

 

במשך 4:50 שעות במרתון ת"א עברו מחשבות רבות בראשי. הנה התקציר.

כפרניק OAV2 מחשבותיו של מרתוניסט מתחיל

(למחרת ריצת המרתון בתל-אביב ביום שישי האחרון בו השתתפתי, כשהמראות והרגשות עדיין הציפו אותי, כתבתי רשימה קצרה ומשעשעת על מחשבותי ותחושותיי במהלך הריצה המפרכת. לאור בקשתו של עודד שלומות מכפרניק ותגובות חבריי אני משתף את הרשימה כאן ומקווה שהיא תעורר רצון להיכנס לעולם הריצה…)

 

במשך 4 שעות וחמישים דקות של ריצת מרתון ת"א 2016 עברו מחשבות רבות בראשי. אני משתף תקציר שלהן:

 

6:45. עוד רגע מזנקים. איזו התרגשות! מה יש עוד לעשות? שרוכים בנעליים – לקשור חזק. ג'לים – האם הכל במקום? השעונים? מה עוד. כדור מלח.  יאללה לקו הזינוק!

איזו התרגשות!!! חשמל באויר. 
חולדאי, ראש העיר מברך יפה. באמת יש לו במה להתגאות. אירגון למופת. ה ז נ ק ה!
צמרמורת. יאללה מרתון. מ ת ח י ל י ם.

מתחילים לרוץ. אפשר להסתכל מסביב. איזה מראה מדהים – נהר הרצים עולים על הגשר רוקח. ארבעתנו רצים ביחד: רותי אישתי, מירי המדהימה וסער השכן. איזה כיף! להקפיד על הקצב. חייבים להתחיל לאט ולא להיסחף.

ק"מ 3: הנה רידינג. איזה יופי כאן. מזג אויר נפלא. עדיין כמעט לא מזיעים. שדה דב נצור – הכביש סגור. איך הם מסתדרים? מה אין טיסות היום? שיכון ל'. כמה בתים חדשים? בטח יקר כאן לאללה…

ק"מ 6: טוב עכשיו צריך לקחת מים איתנו כדי שיהיה לג'ל בק"מ 8. מרגישים מצוין !! איזה אוירה, איזה כיף! הנה צחי רץ עם השלט של הפייסר של 4:00. תותח. הנה שמוליק. בהצלחה. הנה צומת גלילות. מסתובבים. ק"מ 8 עכשיו – ג'ל. בול לפי התוכנית. איזה נפלא!! צלמים מקדימה: לחייך. לעשות פוזות !

ק"מ 11: אחלה מתקדמים יפה. אין כאבים הכל סבבה. הקצב בדיוק כמו שתיכננו. 6:10-6:20 אבל בגלל ההתחלה האיטית מידי הממוצע רק 6:29. צריך טיפה ללחוץ. הנה רידינג. כאן נסחפו האבא והילדה. איזה עצוב.
תחנת מים – עכשיו 2 דקות עצירה לפי התוכנית. איזוטון. ג'ל. נורופן. פיפי. ממשיכים. העצירה הזאת זה רעיון מעולה – עושה ריסט לכל הכאבים וכאילו מתחילים מחדש. איזה סבבה לנו. אלה החיים !! ועוד עם רותי שרצה יחד איתי. כמה זוגות יש בעולם שרצים מרתון ביחד? אני בר מזל.

ק"מ 13: מתחברים עם רצי החצי-מרתון. הם רצים מהר… כמה אנשים… מגניב. איזה אנרגיות. וואי התל-אביביות האלה משהו משהו. מאוד כיף לעיין בישבנים הנחמדים שלהן הארוזים בטייצים האופנתיים…  וואלה עיר סבבה.
גן העצמאות, המרינה. הכל עובר מהר ומעולה. צריך לשתות. מתחיל להיות יותר חם. איזה מראה מדהים של הטיילת עם יפו ברקע. וואי – הים היום מדהים. בא לי לקפוץ לשחייה קצרה! יום מדהים. כיף.

ק"מ 16: עוד מעט פוגשים את יוסי. משהו מיוחד הבחור הזה – בא במיוחד לרוץ איתנו איזה 25 ק"מ, סתם בשביל הכיף והחברות…. גן צ'רלס קלור – הנה יוסי. אהלן. חיבוק. איזה יופי שאתה איתנו. כבר קצת קשה, בכל זאת 17 ק"מ…. אבל עדיין סבבה. יחסית… סער נחלש ונעלם לנו. הוא רץ את מרתון טבריה לפני חודש וחצי בגשם ועכשיו הגיע חולה… חתיכת חוויה מתקנת. מקווה שיהיה בסדר.

 

 

כפרניק OAV2_0 מחשבותיו של מרתוניסט מתחיל

 

 

ק"מ 20: מעולם לא ראיתי את קו החוף של בת ים מכאן. ממש מיאמי ביץ'…
ק"מ 21 – חצי מרחק !! עופר אמר שהופכים את הכובע.
סבבה, כבר טיפה חם והקרסול מציק. לא נורא רק עוד 21….
עוברים את נמל יפו פעם שניה. הדי.ג'יי שם עומר אדם – תל אביב יא חביבי תל אביב. דווקא מתאים לי עכשיו.

ק"מ 23: עצירה שניה. שתי דקות. כדור מלח. ג'ל. מים מים מים. חם. לא קל החרא הזה. ממשיכים. הנה אלנבי. חתיכת עלייה ארוכה. לא נורא, להקטין את גודל הצעד. מזל שרצים בצל. הנה מנקי. הייתי בטוח שנפגוש אותו.

מה עם הזמן? לא משהו. לא מצליחים להוריד את הזמן הממוצע. יאללה – מעניין את התחת שלי הממוצע. מה שיהיה יהיה. העיקר הכיף. הנה שוק הכרמל. להקת צעירים שרה. דווקא להקה טובה. אחלה מוזיקה. מנגנים יפה.

ק"מ 25: עוד מעט פונים לרוטשילד. אני שומע שיחה בין הקרסול שלי לבין ברך השמאלית:" אהלן. מה הענינים? את יודעת מה התוכניות להיום? לא בטוחה. אולי אימון ארוך? יש עוד כמה ק"מ וזהו…".
עוד צלמים. לא בא לי לחייך עכשיו! נרים אצבע. ממש לא קל החרא הזה.

ק"מ 27: הנה עזריאלי. הילדים ואורית אחותי צריכים להיות כאן. איפה הם מחכים?
וואי הנה העליה לשרונה… אמאל'ה איזה עליה ארוכה.
הנה הילדים! איזה כיף שבאתם. רוצו איתנו קצת. "איך אתם?" "מעולה!" (בטח מעולה… רק שהקרסולים כואבים לאללה). ביי. נתראה בסיום. רותי התרגשה. יופי.
וואי וואי – עוד עליה מאבן גבירול להיכל התרבות. לא יכלו לבנות את העיר הזאת ישר???

ק"מ 30: הירידה באלנבי היתה דווקא בסדר אבל מרגישים את המרחק. שוב הלהקה של הצעירים בשוק הכרמל. סתם מעפנים.  

ק"מ 32: עצירה מתוכננת שלישית. ג'ל. מים. חמצן. אולי זה לא היה רעיון כזה טוב לעצור בשלב הזה של הריצה. מתחילים לרוץ שוב – הרגליים מאובנות. הפעם זה לא היה ריסט. זה היה שט דאון…
רח' הירקון. למה בעצם החלטנו לרוץ מרתון?? חצי מרתון לא מספיק? למה צריך את זה? הרי אני לא אתלט-על. למה לא הליכה מהירה? אומרים שזה טוב לברכיים…
הקרסול ושתי הברכיים מנהלות שיחה:" מה קורה היום? הוא התחרפן? מספיק ודי!"
עוד מעט יחכה לנו עופר המאמן וכמה חברים לרוץ איתנו. האמת – לא בא לי עליהם עכשיו!
שיתנו לי להתכנס לבד בשקט שלי. איזה מיטה נחמדה לא היתה מזיקה…

ק"מ 34: הנה עופר והחברה'! אהלן ! איזה אנרגיות יש להם. (דווקא ממש סבבה שהם הגיעו). חמודים החברים שלנו. איך הם רצים בקלילות. אורן מקפץ, אורי מצלם וגלי עם רותי. ממש עוזר כל הדיבורים והעידודים שלהם. רותי לגמרי בענינים. מאושרת מכל ההמולה. אני קצת פחות…

ק"מ 35: דיזנגוף. איזה רחוב ארוך. עוד פעם הצלמים האלה. לא מרים אפילו אצבע. שילכו לעזאזל כל הצלמים!
לא נגמר הדיזינגוף הזה. שיחליפו לו את השם ל"ויה דולורוזה".
יופי – עופר לקח את מירי והם רצים מהר. מצוין מגיע לה היא תותחית! אם היתה רצה לבד היתה מסימת בשעה פחות.

ק"מ 37: החברים אומרים "רק חמישה ק"מ אחרונים". איזה "רק"? אין מצב שזה יגמר. חוץ מזה בטוח עשו כאן טעות – אני משוכנע שבין 37 ל-38 זה היה לפחות ק"מ וחצי! רותי חזקה ומעודדת אותי. אבל לא בא לי לחייך!

ק"מ 38: אבן גבירול. עוד רחוב שלא נגמר. לא יודעים לבנות בעיר הזאת רחובות קצרים? עיר מחורבנת.
למה החברים מתלהבים מהחתיכה התל-אביבית הזאת? מכוערות כל התל אביביות !

ק"מ 39: עולים את גשר הירקון. אני חושב שאני קופץ וזהו. שיהיה שקט. די מספיק.
ההמסטרינג הימני רוצה להתכווץ.  כואב. פחד. עבר. מזל.

ק"מ 40: הירקון מימין – יש עוד 2 ק"מ. האם אני מסוגל לגמור את זה??
נמשוך, זה יגמר בסוף. (אני מקווה).
איפה לעזאזל השלט של 41?? לא יכול להיות שעוד לא הגענו. יוסי אומר שהשלט עוד מעט, מיד אחרי הגשר.

הנה עופר מגיע אלינו שוב. הוא אומר שעוד 400 מטר. לא יכול להיות. השלט של ה-41 עוד לא היה…

אהה – יוסי עבד עלי. חמוד.

הנה הסיום !! באמת כתוב FINISH ! אני לא מאמין.

אני מחייך. זה לא רצוני. שרירי החיוך נתפסו לי… לא מסוגל להוריד את החיוך. אני בטח נראה דבילי: מפורק אבל עם חיוך ענק.

הנה השביל הירוק.

הנה מלא חברים באים. איזה אנרגיות יש לקבוצת רצי כפר ורדים. החברות שלהם ממש דוחפת אותי פיסית.

רותי – תביאי את היד! הנה השער.

ס י י מ נ ו

חמצן. רגע. חיבוקים. צילומים. לא מצליח להוריד את החיוך. מים. עוד כמה נשימות. איפה הילדים? חייב את הילדים רוצה לחבק אותם שיצא מיץ! הנה הם! תמונה קבוצתית. תמונה עם הילדים. מדליה.

איזה כיף היה !! אדיר. חוויה.

"עופר? מתי המרתון הבא?"

 

**

 

עמרי אבידר –  תושב כפר ורדים מ-2002, לשעבר איש הייטק וכיום מורה-דרך ומוביל טיולי אתגר.


השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן