מחווה לדרוויש

ערב משירתו של דרוויש ב-27/11/16  באולם כברי. גַ'ארַכּ אְלְקַרִיבּ וַלַא אַח'וּכּ אְלְבַּעִיד.

מתוך דברים שנאמרו בערב במרכז סוזן דלל – 13.3.16 (חיים שנהר)

גַ'ארַכּ אְלְקַרִיבּ וַלַא אַח'וּכּ אְלְבַּעִיד – טוב שכן קרוב מאח רחוק

באוקטובר 2000, הקמנו חוסיין טרביה, עומאר עיאדי ואנוכי את אהל השלום במשגב. כתבתי אז על האבן שמקורה מן הסלע, על הכדור הנוצר מעופרת ועל השלום שלידתו מהחכמה. ולא היינו חכמים.

בצוואר נשותינו ובנותינו תלויה לעיתים מפת הארץ כתכשיט המתנוסס על לוח ליבן. במפה האחת, דגל ישראל, באחרת, דגל פלשתין ובחיקן הרך, החם, במקום ממנו יונקים ילדינו את זהותם, את אהבתם לארצם ומולדתם, מקנן סכסוך בין נרטיבים אחרים זה לזה לבלי קץ.

בשטף המשטמה הגורף אותנו למחוזות ניכור ושנאה, חלמתי חלופה אחרת. ההשגחה הקרתה בדרכי את הפרופסורים רפי וייכרט, ראסם חמאייסי וראובן שניר, את דני הורביץ, עיסאם חורי ואת האמנים המתנדבים שאיתנו כאן. הקרתה את אלה, ולקחה את יוסי שריד. יוסי שהכניס דרוויש לתכנית הלימודים. יוסי שכתב עליו מתוך הכרות. יוסי שאמר כי ישתדל להיות כאן, ולא צלחה השתדלותו.

אנו מכוונים להכרת האחר, רוצים בדברים היוצאים מהלב, לא מקנה הרובה, ונכנסים אל הלב, לא כפגיון. דברים שנאמרים בדי אמאל (תקווה בערבית) ונשמעים מתוך תקווה. אגב הליכה בדרך של כיבוד התרבות, חלוקת השמחה והבנה הדדית של הכאב והעצב, אנו רוצים לשנות את החיק מלאומני, לאנושי ואת המפגש ביננו מממית למחיה.

הדרך המשותפת בה התגבש הערב הזה, מעניקה תקווה, היקף הבאים מלמד על הסיכוי, ואינשאללה על ההמשך, וההמשך בוא יבוא !