אימהות בגליל: סיור בחורפיש
סיפור חיים של נדא פרג’ מכפר ורדים
באחד מימי השישי האחרונים יצאנו כאורחות עמותת "אמהות בגליל" לטיול משותף בחורפיש: נשים מוסלמיות, נוצריות, דרוזיות ויהודיות. את חלקן הכרתי ממפגשים מעניינים בעבר שהתקיימו בבית העמותה בפקיעין. חברת העמותה, עו"ד פדוה בושנאק, הציגה תוך כדי נסיעה באוטובוס את הרעיון והמטרה של העמותה. היא ערכה סקירת פעילויות המתקיימות בימי ראשון והציגה את הפרויקט שלה – "טיולים בעקבות סיפורי חיים", היוצא לדרך לראשונה בזכותה של נדא פרג’ מכפר ורדים, המגשימה לשתיהן חלום. השיחה, ההדרכה והצחוקים התנהלו בעברית. קנאתי בה ובחברותיה הדוברות ערבית ועברית על בוריין, הכרח המציאות בגליל בו שוכנים ישובים יהודים וערבים בכפיפה אחת.
נדא פרג’ היא דרוזית ילידת חורפיש, יועצת חינוכית, הגרה עם משפחתה בכפר ורדים. בעלה, מסעוד, בן ינוח רופא מרדים בבי"ח בנהריה. להם שתי בנות: רים ורוז. עד לכיתה א’, התחנכו הבנות במסגרות חינוכיות בגעתון. כיום לומדת הגדולה בחטיבה בכפר ורדים והקטנה בינוח. ההורים מחפשים את נקודת האיזון והחיבור בין המשפחה בכפר, המסורת, השפה, המנהגים, לבין החברה הישראלית המערבית עמה יש להם הרבה נקודות מפגש. חשוב להם לגדל את בנותיהם להכרת שני העולמות עם אהבה, קבלה ולתת את החינוך הטוב ביותר . שניהם הגיעו ממשפחות ברוכות ילדים והעדיפו משפחה קטנה. רוז בתה הלומדת בינוח הצטרפה אלינו. ביום שישי אין לימודים. שפתה העברית קולחת.
נדא סיירה עמנו בכפר הולדתה וקולה הסגיר את התרגשותה. הגענו לגרעין הכפר ומשם לכיוון הבית בו נולדה. משפחתה מכובדת וידועה – משפחת שנאן. אבא של סבה היה המוכתר. אחרי מלחמת השחרור היה בין הראשונים שהתגייסו לצה"ל ונהרג. הלכנו בסמטאות הציוריות, בכל בית מטפסת גפן אל הגג ובחצרות, בוסתנים קטנים וערוגות פרחים. הגענו לבית סבא וסבתא שם גידלו לתפארת 6 בנים ו-4 בנות. דודה כיהן כראש מועצת חורפיש בשתי קדנציות ובהמשך כיהן כראש המועצה התעשייתית בתפן. נכנסנו לחדר בו נולדה נדא. הבית נשאר על תילו, עבר במשך השנים שיפוץ ונותרו בו חפצים וריהוט עתיק. בכניסה עומד איתן עץ תות בן 150 שנה. שורשיו וגזעו העבות מחוברים למשפחה, לסיפוריה, לזיכרונות ילדות, לשכנות הטובה גם עם משפחות נוצריות.
נדא סיירה עמנו בכפר הולדתה וקולה הסגיר את התרגשותה. הגענו לגרעין הכפר ומשם לכיוון הבית בו נולדה. משפחתה מכובדת וידועה – משפחת שנאן. אבא של סבה היה המוכתר. אחרי מלחמת השחרור היה בין הראשונים שהתגייסו לצה"ל ונהרג. הלכנו בסמטאות הציוריות, בכל בית מטפסת גפן אל הגג ובחצרות, בוסתנים קטנים וערוגות פרחים. הגענו לבית סבא וסבתא שם גידלו לתפארת 6 בנים ו-4 בנות. דודה כיהן כראש מועצת חורפיש בשתי קדנציות ובהמשך כיהן כראש המועצה התעשייתית בתפן. נכנסנו לחדר בו נולדה נדא. הבית נשאר על תילו, עבר במשך השנים שיפוץ ונותרו בו חפצים וריהוט עתיק. בכניסה עומד איתן עץ תות בן 150 שנה. שורשיו וגזעו העבות מחוברים למשפחה, לסיפוריה, לזיכרונות ילדות, לשכנות הטובה גם עם משפחות נוצריות.
בשעות הבוקר, בשישי או שבת, ישבו לשתות יחד קפה, התארחו בחגים ובמסיבות. כיום הבית שייך לדוד הצעיר ומשמש כצימר. אשת הדוד הגישה לנו בחצר את הקפה המסורתי בעוד נדא מספרת על ילדותה. גם הוריה גידלו 10 ילדים. אביה עבד כחובש ודרש מילדיו, כולל הבנות, לסיים לימודים תיכוניים ולהמשיך בלימודים אקדמאים, דמותו ורוחו הם שילוב של מנהיג מסורתי עם הכרה וחיים בעידן המודרני. התמיכה והלגיטימציה של אביה אפשרו לה ולאחותה לצאת מהכפר ללמוד הוראה בסמינר גורדון בחיפה. הקשר הרגשי בין האחיות, האהבה למשפחה בכפר הגלילי, חישלו ונתנו להן את היכולת לחיות גם מחוץ לחברה המסורתית, בשכנות למשפחות יהודיות. המוטו – "קשר עם בני אדם".
אחותה נישאה ומאוחר יותר נדא שבה לכפר, המעבר לווה במשבר. היא לימדה בפקיעין, עזרה למשפחה ולא מיהרה להתחתן. כאשר מצאה את בחיר ליבה, רופא מרדים בן ינוח הם נישאו ואחרי לבטים ומגורים בישובים שונים, החליטו שהמקום האידיאלי עבורם הוא כפר ורדים. ובעלה פתח קליניקה בינוח. נדא לא קפאה על שמריה ואחרי עשר שנות הוראה, סיימה קורס מנהלים, מנהיגות וסיימה תואר שני בייעוץ חינוכי.
המשכנו לתחנה הבאה – "בית רוקמות התחרה". מיזם תיירותי חברתי שהוקם ביוזמת אשכול נשים מתנדבות למען נשים ובשותפות של מט"י. המיזם פועל בבית בן 100 שנה עם קירות רחבים וקשתות. הבית היה זקוק לשיפוץ וצביעה. נאספו תרומות והגברים עשו את כל המלאכות בהתנדבות. עפאף, עובדת במועצת חורפיש, סיפרה כיצד החל המיזם, באיתור צרכים של תעסוקה, פרנסה אצל נשים. כך אותרו כ-215 נשים. בפסטיבל לפני שנה הן שילבו מאכלים מסורתיים ועבודות יד. המטרה הנוספת – שימור מורשת, שילוב עבר והווה, העלאת מעמד האישה הדרוזית ופועלה בקהילה. הבית הוא מועדון חברתי היוצר גיבוש וכבוד הדדי בין הנשים.
נפגשנו עם סבתות, בנותיהן ונכדות שהציגו תחרות, רקמה, סריגה ואביזרי לבוש. ישבנו ביחד במעגל. פדווה סיפרה על עמותת "אמהות בגליל". כל אחת הציגה את עצמה בעברית או בערבית. הן כיבדו אותנו בשתייה ובעוגה שנקראת "העוגה של סבתא", שנאפתה בסיר פלא בטעם של פעם. לסיום קנינו ממוצריהן בתקווה שתהיה המשכיות וקשר בעתיד. המשכנו עם נדא לבית הוריה, בו גרה 18 שנה. בחוץ שרר שרב כבד ואנו נכנסנו לסלון קריר ונעים. השולחן עמוס לעייפה מכל טוב, לפי המסורת הדרוזית. על הקיר תמונת אביה המנוח. אימה הנא התאלמנה בגיל צעיר. כיום תשעה מילדיה נשואים, כולם בעלי השכלה ותארים. הבן הצעיר עדיין רווק עזר לאימו באירוח ונדא סיפרה בהערצה על המשפחה, על דמותו של אביה אשר שימש דוגמא ומופת. כיצד אימה נישאה בגיל 16, על הכבוד בין הוריה, על החינוך והסמכות שניתנה לאימה בבית. האם הנא סיפרה בשפתה. לכבודנו הכינה סוגי עוגות, עוגיות ממולאות, כיבודים עם כל הלב. הודינו לה על הכנסת האורחים והיא שלחה עימנו סירים לארוחת צהרים. נפרדנו בתודה ועלינו עם כל הכבודה לאוטובוס.
יצאנו לכיכר. באמצע ניצב פסל בדמות הגיבור הדרוזי סולטאן אלאטרש, רוכב על סוסו. פנינו שמאלה ועלינו לשכונת החיילים המשוחררים, לגובה כ-850 מטר, משם צפינו על לבנון. ירדנו לביקור ב"כפר ילדים" דרוזי, יחיד בארץ. בארץ קיימים במתכונת דומה 8 כפרים. הכפר הוקם בעזרת המפעל להכשרת ילדי ישראל, משרד החינוך והמועצה המקומית. הילדים חיים ב-5 משפחתונים, כל זוג נשוי עם ילדים, קולט עד 12 ילדים. הגילאים 4-14. כיום חיים במוסד החינוכי שיקומי כ-58 ילדים המשולבים במערכות החינוך. מנהל הכפר, נמרץ וסמכותי הרצה בפנינו בספריה ע"ש אל"מ נביה מרעי בן חורפיש. המנהל מוכן לקבל מתנדבים למען הילדים. סיירנו עמו, כדי לחוש את האווירה ושוחחנו עם משפחה שגרה בכפר. לכל משפחה בית גדול עם כל הפונקציות לתפקוד הורים וילדים. יצאנו מלאי התפעלות מהמקום והצוות.
0 תגובות
השארת תגובה
הכנסת אורחים
לנדא,תודה על הטיול הקסום.
הכנסת האורחים של משפחתך ראויה לשבח.
תודה לאמך על הארוחה הנפלאה .
לפדואה על הטיול ומיזם סיפורי חיים.
חג שמח לכן.
לפחות טיילתי עם המילים
אמנם לא הייתי אתכן לצערי בטיול שפתח את סדרת סיפורי החיים המרתקים, אבל גמעתי בשקיקה כל מילה שתארת ועשית זאת כאילו הייתי שם… תודה
תגובה
מעניין אותי לקרוא על סיור כזה בכפר היתי רוצה להיות בקשר עם עמותה שמקרבת בין שתי תרבויות שהן קרובו
ת גיאוגרפית אבל רחוקות מרחק רב מהכרה הדדית.