עודד שלומות
בני דור השואה הולכים ונעלמים. ועלינו, בני הדור השני, מוטלת החובה להמשיך ולספר ולהזכיר.
בני דור השואה הולכים ונעלמים. ועלינו, בני הדור השני, מוטלת החובה להמשיך ולספר ולהזכיר.
"בתחילה אבא לא רצה אפילו לשמוע על הרעיון שגם אני אעזוב את הבית. הוא טען שאני צעירה מדי. לא היו לו תעודות עבורי, אבל אני עמדתי על דעתי והראיתי לו את הטופס הריק שקיבלתי מהתנועה (הציונית). אם אינני טועה זה היה טופס אותנטי של תעודת לידה (היו גם כאלה מזויפים).
את חתימה הממונה על הרשות העתקתי מטופס אמיתי כשהצמדתי אותו לחלון והנחתי עליו את הטופס המזויף. במו ידי מילאתי את פרטי הזהות החדשה שבדיתי לעצמי, פברקתי לי שם בעל צליל הונגרי – ברקש אירן – ומילאתי את שאר הפרטים (אירן היה השם הפרטי ההונגרי האמיתי שלי, שהרי היה נהוג לתת שם יהודי ושם הונגרי). זה היה שבוע לפני שנכנס לתוקפו חוק הגטו. ההוראות פורסמו כבר על גבי כרזות שהופצו ברחובות. אחותי טולי הייתה עסוקה באפית עוגיות, שבתוכן הוסתרו שטרי כסף מקופלים, על כל צרה שלא תבוא. אבא פתח עבורי עוגיות אחדות ונתן לי מאה פנגו, שהיה אז סכום צנוע ביותר, שהרי את מרבית כספו נתן לא מכבר לאחיותיי. הוא מסר לי את השטרות בהתרגשות רבה וכשהיגיע רגע הפרידה הוא הניח את שתי ידיו על ראשי כמברך וכשדמעות זולגות מעיניו הוא אמר: "עופו גוזלי, צאו מהקן." היו אלה המילים האחרונות ששמעתי ממנו, משפט אחרון לעולמים."
**
זהו קטע מתוך זיכרונותיה של ריבה כץ לבית אייזנברג, דודתי אחות אמי, שמתארת את הפרידה מאביה, סבא שלי, מלך אייזנברג שמעולם לא זכיתי להכיר, כי זמן קצר לאחר הפרידה הזאת, הוא נשלח עם שלושה מילדיו הנוספים לאושוויץ ושם מת מרעב ותשישות בגיל 44 וכעבור שבוע הלך בעקבותיו בנו, לייזר בן ה 13. טולי בת ה 17 הצליחה לשרוד את אושוויץ ואת צ'פיקה הקטנה בת ה 11 קרע מנגלה מידי אחותה טולי כבר על הרציף ושלח למשרפות.
אמא שלי לאה שהייתה כבר בת 19 ועוד שתי אחיות ואח, הניו בת ה 18, ריבה בת ה 15 ומתיו בן ה-14 נסעו, כל אחד בנפרד, לעיר הגדולה בודפשט עם ניירות מזויפים של נוצרים והצליחו להינצל כשהם חיים בפחד של נרדפים, לבד, בלי הורים, ברעב ובתלאות של ימי המלחמה.
השארת תגובה
