ובעיקר למדתי לא לפחד לנסות להביא את עצמי כמה שיותר אותנטית, על כל המשתמע.
ובעיקר למדתי לא לפחד לנסות להביא את עצמי כמה שיותר אותנטית, על כל המשתמע.
נרשמתי לקבוצה לאחר שצפיתי בהצגה "התחנה" שרויטל מלכה ביימה, הצגה ששוחקה לדעתי כמו יצירת מוסיקה הרמונית ומרתקת למרות שנושאי ההצגה היו קשים. לאחר שכבר שחקתי במסגרת הצגת יחיד, רציתי מאד להיות חלק מקבוצה שמציגה. מתחילת התהליך היה לי אמון גדול ברויטל ובניצה תורן, בימאית שותפה, שיחד ליוו והנחו אותנו.
דרך משחקי תיאטרון, אלתורים, התנסויות חווייתיות, מלוות בהרבה כתיבה אישית, קבוצתית, למדנו להכיר יותר טוב את עצמנו וגם אחת את השנייה.
שמתי לב שבימים של המפגשים ובימים שלאחריהם אני מלאת השראה ושמחה והתרגשות. הבנתי מיד שאני במקום הנכון. חלק מהבנות "התמסרו" מיד לתהליך, ולחלקן לקח זמן להפשיר, להתבטא. אני הרגשתי אט-אט יותר ויותר נוח להעז ולהשיל עוד קליפה, להעז ולהביע עוד בקשה, משאלה, ובעיקר למדתי לא לפחד לנסות להביא את עצמי כמה שיותר אותנטית, על כל המשתמע.
להסתכל על עצמך במראה – זה כואב!
להוריד קליפה, שכל כך התרגלת אליה כבר – זה קשה!
להוציא לאור את הצללים – זה מביך!
ללמוד לקבל את האחרת – זה דורש הרבה סבלנות !
האם זאת לא הדרך לאהבה? האם זאת לא הדרך להתפתחות?
ובניצוחן של השתיים, רויטל וניצה, המסע הזה היה מעורר השראה, חווייתי ובלתי נשכח.
"קליפה אחת פחות", הוא שם לערב חד פעמי אותו מעלות קבוצת "תיאטרון אחר לנשים" ב-29.6 מוצ"ש בשעה 21:00 בג'אם בעכו – (רח' ההגנה 1, מתחם MED, טיילת עכו, ראה מודעה)
הנחיה וליווי: ניצה תורן ורויטל מלכה
כתיבה, משחק ובימוי: ענת וייס, מיכל ויינטראוב, שרה לקח, דינה מאור, יפעת מעיין, יפה צייזל, חגית שורש ויעל שיין.
שמונה נשים מגוללות את סיפור "האני" שלהן.
דרך עדשת רנטגן "אינטימית", "סובייקטיבית" ו"אחרת" נחשפת שפה שמחפשת את השביל אל האמת.
השארת תגובה