עודד שלומות
בתחרות המקומית של סיפורים קצרים, “מילה במקום” 2022 של “הליקון” בשיתוף ספריית כפר ורדים, השתתפו השנה 18 כותבים (!).
הכותבים התבקשו לכתוב יצירה שנושאה הוא מים.
עפרה אביגד, חנה ניב ושפרה שלו שימשו כשופטות בתחרות.
במקום הראשון זכה דותן שמר עם הסיפור “הנהר”. דותן הוזמן להשתתף בתחרות הארצית שתתקיים ב 20.10.22 בראשון לציון.
מקום שני: ארנה מאיר “עיניים של מים”.
מקום שלישי: זהבה קרן “דגל אדום”.
שלושת המקומות הראשונים זכו בפרסים מטעם הספריה והמתנ”ס.
ברכות לזוכים ולמשתתפים, נפלא לראות כמה כותבים יש בכפר, לראות שיש מי שהכתיבה משמעותית וכלי לביטוי עצמי עבורו.
ואלו המשתתפים הנוספים בתחרות:
יונתן אורון, שי שטיינפלד שריר, אביבית גולן שוץ, עודד שלומות, אבירו לילו, אורה רזיאל, אנה אור, כליל רוטשטיין, מעיין היימן, ניקי פיקובסקי, שירה אושר, שירי שחר לנציאנו, שלי כהן, כליל יפה, שיזף רוטשטיין.
תודה לכל המשתתפים והמשתתפות ולשופטות שעשו עבודתן בהתנדבות.
צוות הספריה – גתית ולילך
להלן הסיפורים הזוכים
הנהר / דותן שמר
הרכבת עצרה בשריקה. הוא אסף את התיקים שלו בקצה הקרון ויצא אל התנועה הערה שברציף.
הוא נפרד מהזרם אל עבר אשנב חלופת כספים ובזמן שהמתין לשטרות הזרים שלף את הטלפון מכיסו כדי לבדוק את מסלול ההליכה לבית המלון. למזלו הייתה גישה לרשת האלחוטית שבתחנה.
את הקפה אשיג כבר אחרי הצ’ק אין, עדיף שאתקדם חשב לעצמו, אך כשיצא מהתחנה המקורה העיר הכתה בו ביופייה האירופאי.
קורות שיש ומבני אבן גדולים כרכו כיכר רחבת ידיים. חומים ואפורים מעולם לא נראו צבעוניים כל כך וקולות האנשים נמהלו בשאון התחבורה. השפה עוררה בו תחושה משונה של היכרות אבל מחשבותיו פולחו מיד בצלצול פעמון כנסייה.
התיקים בידיו הקשו מעט לנווט עם המסך תוך כדי הליכה, שמות הרחובות לא היו ברי הגהה ואפילו הכתב לא היה לטיני בדיוק.
הרכבת בה הגיע נסעה מחצית הליל ותשישות הסיחה את דעתו, אך לא את דעת בטנו הריקה.
אפילו לא צהריים חשב, אשב לקפה ואמצא את המלון אחר כך.
משהחליט כך לא הייתה זו משימה מסובכת, הרחוב היה משובץ בתי קפה שהחלו מתמלאים באיטיות.
הוא נעצר סוקר את השדרה ומבטו נח על אחד מהם. משנכנס למקום ניחוח מתוק ומוכר כל כך פלש לאפו.
הקופאית חייכה אליו, הוא כרגיל לא הבחין וביקש ‘לונג בלק’ כפי שלמד כמה ימים קודם לכן בבראשוב. ‘ואחד כזה בבקשה’ אמר באנגלית והצביע על מאפה בויטרינה.
הוא התיישב בחוץ כשתיקיו שעונים על הכיסא שמולו, לגם מן הקפה וכשנגס במאפה יכול היה להשבע שטעם ממנו בעבר. עורפו התרכך מעט.
נצנוץ מה ניער את תשומת ליבו לפנים, הוא ניסה לתפוס אותו במבט, כיווץ את עיניו, מזה?
במרחק לא גדול ממושבו, קצה סמטה מוצלת היה מואר בשמיים. סקרנות פתאומית התעוררה בו והוא קם מן הכיסא, כיווץ את עיניו שוב, סוכך עליהם בידו וברגע החל פוסע לכיוון. עבר בצל הסמטה וכשיצא אותה נשטף כולו בסנוור. עד שנעצר במעקה אבן כבד ומפואר עיניו כבר התרגלו ונגלה לו מראה: “אז זו הדנובה המסופרת הכל כך” אמר לעצמו בכל רם.
הנהר, שהמילה נהר לא מספקת לתיאורו, היה מחזה כביר מאין כמוהו.
כה רחב היה שהגדה השנייה הייתה לאופק. כל הכחולים כולם נמצאו בו ועל אף שזרם בעידון כזה, עוצמת דחיפתו הייתה מורגשת עדיין. כאילו הוא נושא את כל העיר המשוישת על גבו ואינו מתאמץ כלל.
רעד מוזר אחז ברגליו פתאום. הוא נבהל, רעידת אדמה? מה מתרחש? אך לא יכול היה להסיט את המבט מהמים המהפנטים. ככל שגבר ההפנוט כך גבר הרעד וטיפס מכפות רגליו לברכיו ולבטנו, הוא חש כי הוא מאבד שליטה. הרגיש כי הנהר עצמו עולה ומטפס בו. בהלה ובלבול פקדו עכשיו את כל גופו, מים גאו אל ראותיו והתהדקו סביב גורגרתו כמו שרשרת ברזל, הלוך והדוק. משתנק, העולם הספק מוכר שוב פקד את חושיו. זיכרון שלא שלו, או שכן? של מי? תחושה מזוויעה מילאה אותו, הוא הרגיש כאילו שב לביתו וגילה שזרים יושבים בו עכשיו! ליבו נסדק. אחיי הנעלמים, מה קרה לכם כאן? מה עוללו לכם?
מי הנהר בקעו מנחיריו ועיניו. הוא גישש אחר הטלפון שבכיסו, הוא רצה להתקשר למשפחתו, לחבריו, לשמוע את קולם, לדעת שהם בריאים ושלמים אבל מכשירו חסר הכרטיס היה חסר תועלת. גם כך לא יכול היה הוא לדבר, הנהר עלה בו ועבר דרכו והוא היה כלא היה.
עיניים של מים / ארנה מאיר
עד יומי האחרון אהיה מוקפת בעיניים!
עיניים שלא מרפות .
עיניים שנצנצו ברשעות,
…
שלגלגו,
…
שלא הבינו,
…
שתלו תקווה,
…
העיניים שהביטו ולא האמינו,
שביקשו בתחינה!
העיניים שמלאו בעתה!
העיניים שנאלמו
ו…אז הפכו למים, עוד ועוד מים.
ועוד מים, ועוד…
והעיניים האחרונות שאראה,
ממש לפני שעיני שלי ייעצמו,
יהיו עיניו הקרות של נוח בעלי.
העיניים שלא דמעו מול פיות זועקים,
עיניים שהיו שטופות צייתנות לאל עיוור,
והובילו תיבה שלמה של חיים
אל אנושות חדשה שמי יידע מה יראו עיניה…
דגל אדום / זהבה קרן
על החוף היו מפוזרים אוהלים רבים כמו פטריות צבעוניות, והיא התאמצה להתמקד באוהל שלהם – יריעות ברזנט גסות בצבע ירוק קשורות בחבלים אל מוטות קצרים ומעוקלים התקועים בחול. לא משנה כמה ניסה אביה והתאמץ, תמיד נראה האוהל עלוב, עקום, כאילו ייפול עוד שנייה ויקבור תחתיו את כל יושביו.
זה היה הבילוי שלהם בימי הקיץ הארוכים.
קייטנות היו יקרות , על נופש במקום אחר וויתרו מזמן. הפעמים הספורות שכן נסעו לבית הבראה על חשבון המפעל, הסתיימו בפיצוץ, שהדיו הדהדו עוד ימים רבים אחר כך.
בבוקר (בימים שאבא היה בחופשה שנתית) היו מעמיסים על האופניים שלו שק חום גדול, ובו כל מרכיבי האוהל, וגם סל נוסף לארוחת צהריים: ביצים קשות , כריכים, ענבים ירוקים ואבטיח בשל. הצעידה המיוזעת עד חוף הים ארכה כרבע שעה.
כך הלכו בחבורה קטנה: איש גבוה ורזה, אישה נמוכה במשקפי שמש, אחריהם נשרכות שתי ילדות כבנות שמונה ושש.
כשהגיעו אל החוף כבר הקדימו אותם משפחות אחרות שמיהרו לתפוס לעצמן כברת חול קטנה קרובה ככל האפשר לקו המים.
אבא התעסק זמן רב בהקמת האוהל. תקע בחול את היתדות בעזרת פטיש גדול, שראשו שחור וכבד, קשר אליהן בחבלים את היריעות הרחבות, והאוהל קרם עור וגידים.
האישה התמקמה בתוכו , כשהיא פורשת מגבת מהוהה, גדולה, ומסדרת עליה תצוגה משונה של קופסאות פח ופלסטיק ישנות, בקבוקים וצלחות.
הילדות מיהרו לפשוט את בגדיהן וללבוש בגדי ים זהים (תמיד לבשו בגדים זהים בהבדל של מידה או שתיים).
היא, הגדולה בין השתיים, לא יכלה לעצור את התרגשותה ורצה בעקבות אביה אל הים, והוא כמו בימים שרביים ומהבילים במיוחד, היה סוער. הגלים הגבוהים והעכורים נשאו על גבם אצות ובוץ.
הדגל האדום שהתנופף מעל סוכת המציל לא מנע מהמון המתרחצים, שביקשו להפיג את החום ולהתרענן, להיכנס אל המים הגועשים. רבים מהם מצאו את עצמם נסחפים אנה ואנה, נזרקים כאילו היו כלי משחק בידי הגלים.
ברגע אחד הייתה סמוכה לאביה, ידה הקטנה בכף ידו, ולאחריו מצאה את עצמה לפתע נסחפת הרחק ממנו, כלואה במערבולת שהטיחה אותה בחוזקה אל הקרקעית.
המים מילאו את עיניה, את אפה ואת גרונה, והיא הרגישה שהיא הולכת ושוקעת לתוך אפלה סמיכה.
זה הרגיש כמו נצח עד שנשלפה משם בידיו החזקות של אביה, שהבחין בהיעלמותה רגע לפני שהיה מאוחר מדי. הוא נשא אותה בזרועותיו, טופח על גבה מבוהל בעצמו, מנסה להרגיע אותה במילים רכות.
כשהצליחה לפקוח את עיניה, חיפשה את האוהל שלהם, אך רק כשהתקרבו הצליחה לזהות אותו.
מרחוק הבחינה באימהּ יושבת בפתח האוהל ומאכילה את אחותה הקטנה בקוביות אדומות מנוקדות בגרעינים שחורים.
עיניה סקרו במבט אדיש את האיש המתקרב עם הילדה התלויה על צווארו , והיא המשיכה במלאכת ההאכלה, ממלמלת לעצמה בשפה רחוקה.
פני הילדה היו רטובים. היא ליקקה את שפתיה.
טעם המלח דבק בהן.
השארת תגובה
