עודד שלומות
גם הערב, 23/8/25, יצאו אזרחים מודאגים רבים לרחובות ולכיכרות בקריאה להחזרת החטופים, לסיום המלחמה ולמיטוט ממשלת ההפקרה.
כך בכל רחבי ישראל החופשית וגם בגליל: בכרמיאל, נהריה, כברי, חורפיש, לוחמי הגטאות, צומת הגומא, בית העמק ועוד.
בכרמיאל נשאו דברים:
פרופ’ יאיר שגיא, מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה, יו”ר משותף של פורום המרצות והמרצים למשפטים למען הדמוקרטיה.
הדס שוהם (בת 21 מקורנית) פעילת החזית הוורודה.
בהפגנה היתה קבוצה גדולה של פעילי החזית הורודה!
בסיומה נחסמה צומת כרמיאל לדקות ארוכות.
(סרטון באדיבות דליה לוי)
הנחתה, ענת ליאון (יודפת), ואלו דבריה:
ערב טוב כרמיאל.
כבר כמעט שלוש שנים שאנחנו מפגינים יחד ברחובות. המלחמה שלנו הקשה ביותר ממלחמות ישראל כולן. זו מלחמה על הדנא של החברה הישראלית.
הרוע מולו אנחנו עומדים הוא רוע טהור, ואנחנו המפגינים עוצרים את התדרדרות המדינה לתהום. הנשק שלנו הוא נחישות והתמדה ולא נפסיק עד שהמדינה תשוב לשפיותה.
ראש הממשלה מונע בגופו את שחרור החטופים מעזה. לא נוותר עליהם, אחינו הם.
נשבית את המשק, נעצור את הפעילות הכלכלית שלנו, לא נתגייס למילואים, כל אחד ובחירתו ויכולותיו.
אנחנו בזמן קריטי נקראים לצופף שורות, ומתגייסים לעשיה אחת ומשותפת.
ואנחנו השפיות, אנחנו ננצח!
אנחנו קוראים לממשלת החרפה-
שחררו את החטופים בעסקה! עכשיו! הצילו את החיים שנותרו.
קיבעו מועד מוסכם לבחירות.
ידיכם מגואלות בדם- הסירו אותם מהמדינה של כולנו.
אנחנו נשקם.
את כולם- עכשיו!
**
בצומת כברי (צילם אמיר ירחי, שי זלצר ורשתות חברתיות):
בנהריה נשאה דברים ורד שביט פימה, אמא ערה לשני לוחמים, אחד בסדיר והשני במילואים.
ורד יצאה למסע. נלחמת בחזית המאבק. למען חיילים, שממשלה מנותקת שבה ושולחת למלחמה חסרת תוחלת.
(ראו בהמשך את דבריה המלאים של ורד שביט פימה)
**
חורפיש / אלקוש (צילום עמירם גופר):
**
לוחמי הגטאות:
בצומת הגומא בגליל העליון:
**
ורד שביט פימה בנהריה:
אני רוצה לשתף אתכם ברגעים של אמא בזמן מלחמה כל כך ארוכה:
הרגע הזה שהבן שלי חוזר מתופת המלחמה לסופ”ש קצר בבית
אני שופכת את התיק ליד מכונת הכביסה
הכל מתמלא באדמת פודרה וריח נורא יוצא מהמדים אחרי שבועות ארוכים ללא מקלחת
ולא, זה לא ריח רגיל של זיעה ולכלוך וגם לא של שמן רובים…
זה ריח שמעביר חלחלה וגם שלושה סבבי כביסה לא עוזרים.
ריח ששום אמא לא צריכה להריח בבגדים של הילד שלה.
אבל את מחייכת לעצמך כי זה אומר שהוא בבית שהפעם הוא חזר אליך.
אז מגיע יום ראשון ואת מכינה לו סנדביצ’ים של בית
הוא מכין קפה לדרך ואת לוקחת אותו לנקודת האיסוף משם הוא חוזר לעזה.
וכל הדרך את חושבת איפה את עושה פרסה, ואיזה רופא תמצאי שיכתוב לו מכתב מחלה,
אולי תיכנסי באיזה קיר כך בקטנה…
רק לתת לו עוד רגע של בית ולשמור עליו עוד רגע בטוח אצלך.
הוא יורד באטיות, כאילו למשוך את הזמן
ואת מחבקת חזק ולוחשת לו באוזן “תזכור מי אתה… תמיד תזכור מי אתה”
תקשיבו טוב, אמא שכל החיים שלה מגינה על הילד שלה
לוקחת אותו בעצמה למלחמה?!
וכמה שעות אחר כך את מקבלת טלפון
“אמא, שומעת? אני מכבה את הטלפון לא אהיה זמין אני נכנס…” וזהו, את מפסיקה לנשום לעוד כמה שבועות…
אני אימא לשני לוחמים צנחנים.
יש לי בן בסדיר שנלחם כבר שנה וחצי ובן בן 25 שצבר כבר מעל ל 370 ימי מילואים, הוא אמור להתחיל לימודים באוקטובר אחרי דחיה בשנה.
תקופת הלחימה הארוכה ללא רגע של הורדת דריכות נותנת אותותיה:
יש עייפות, יש שחיקה פיזית ונפשית.
יש בלבול וחוסר הבנת המטרה.
יש פחד גדול שמא ייפגעו חטופים.
החיילים, רובם סובלים מפצעים בגלל פשפשים, זיעה וחוסר היגיינה. חלקם סובל משברי הליכה, מכאבי גב. לחלקם התחילו טיקים במקומות שונים בגוף והפרעות שינה ואכילה – מתוך לחץ מתמשך.
חלק גדול מהם איבדו חברים ומפקדים לאורך המלחמה.
לפני כל כניסה הם כותבים בפלאפון מכתבי פרידה…
לפני התמרון הנוכחי בעזה הגענו הורי הצוות לפגוש אותם בדרום,
שמענו את הלוחמים בפעם הראשונה בצורה ברורה אומרים:
“תעצרו את זה.
אין לנו כוחות יותר.
צְאו לרחובות.
תצעקו בשבילנו.
בתחילת המלחמה זה היה ברור , נלחמים על הבית, היה קשה,
אבל ידענו למה אנחנו שם.
ועכשיו – כבר לא”.
כשהם יוצאים לרגע מהזוועה של עזה הם שומעים על הקומבינות שנעשות על הגב שלהם:
על חוק ההשתמטות.
על הארכת השירות.
על הכספים שמועברים לאוכלוסייה שלא משרתת, בזמן שלהם חסר ציוד, ומה שיש מיושן ולא תיקני.
הבן שלי ציין את יום הולדת 20 בעזה.
גם את יום הולדתו ה 19 הוא ציין בעזה.
את תעודת הבגרות שלו קיבלנו בדואר, בזמן שהוא נלחם בלבנון!
אני לא רוצה Fucking תעודת בגרות, אני רוצה תעודת חיים!!!
אני רוצה את הבנים שלי חיים, לא קליפות של אנשים. אני רוצה ילדים שתורמים לעצמם ולחברה.
כשאני אומרת להם לפני עוד סבב, אולי די?
כבר עשיתם מספיק.
תמיד אותה התשובה: “הצוות נכנס, אני נכנס.
אם אני אסרב, העומס יפול על חברי”
אני חינכתי אותם לקדושת החיים.
לערך של חברות ורעות.
ומישהו פה מנצל את החינוך והערכים של ילדי כדי להמשיך מלחמה מיותרת. מלחמה ללא מטרה.
הרמטכ”ל אמר: “כניסת החיילים היא מלכודת מוות” שהחזרת החטופים בלחימה היא בלתי אפשרית.
ובכל זאת תוכנית הכניסה וכיבוש עזה יוצאת לדרך.
אלופי ומפקדי צה”ל שמבינים את המשמעות של דברי הרמטכ”ל,
תרשו לי, לאמא אחת להגיד לכם:
האומץ האמיתי שלכם הוא לא בלחימה,
האומץ שלכם הוא בלהגיד את האמת.
האומץ שלכם הוא לעשות מעשה ולמנוע את מלכודת המוות לחיילים שבאחריותכם!
אין לי אמון במערכת שמקריבה את ילדי
למטרות משכיות, לא ערכיות ומסוכנות להם ולנו כחברה ומדינה!!!
תדע כל אם עבריה שהגיע הזמן להתערב
כי אין לנו ילדים מיותרים!
על הצוואר של הבן שלי מתחת למדים
תלויה שרשרת שהכינה משפחתו של סגן בן פלח מפקד צוות בפלוגת הצנחנים של בני שנהרג בלבנון ועליה כתוב:
“אני רוצה להיות בן אדם מצוין”
בן פלח, בחייו הקצרים היה כזה!
אדם ומפקד ערכי וראוי.
בימים אלו בשביל להיות מצוינים אנחנו צריכים לשים את ערך החיים לפני הכל!
שישאל את עצמו כל אחד מיושבי הממשלה האם הוא בן אדם מצוין?
שישאל את עצמו כל מפקד בצה”ל האם הוא בן אדם מצוין?
שישאל את עצמו כל אדם במדינה הזאת האם הוא בן אדם מצוין?
האם כולנו שמים לפני הכל את ערך החיים?!
איזו חברה תהיה פה כשהכול ייגמר?
באיזה מצב יחזרו חיילינו שישרדו את הלוחמה הזאת?!
נשבר האמון!
צריך לסיים את זה עכשיו.
להחזיר את כל החטופים.
להחזיר את כל החיילים.
לשקם את האמון של החברה כולה.
באיזה עולם אמא שולחת את הבן שלה למלחמה?
באיזה פאקינג עולם ילדים במדים כותבים מכתבי פרידה?
באיזה עולם אנחנו אומרים איזה דור נפלא ושולחים אותם למות ולהיפצע?
באיזה עולם החושים התכהו כל כך והחיים הפכו פחות חשובים מאדמה ונקמה?
מתי הפכנו את החייל ה900 לסתם ספירה???
אני אמא ערה, ערה מאוד, וכבר לא נשאר לי אוויר.
תעצרו את המלחמה , תחזירו את כולם עכשיו!
השארת תגובה
