זאהר ג’דעון (מעלות-תרשיחא)
בין מציאות פוליטית טרגית לבין הצורך בהשבת המצפון האנושי והאזרחי
אין סכנה גדולה יותר לעתידה של חברה מן הרגע שבו הגזענות חדלה להיתפס כסטייה מוסרית פסולה והופכת לשיח פוליטי שגור ומקובל; כאשר עמדה קיצונית, שבעבר נדחקה לשולי החיים הציבוריים, הופכת לכלי לגיטימי בהפעלת השלטון ובעיצוב מדיניותו.
זוהי בדיוק הסכנה המעוררת דאגה עמוקה לנוכח המציאות הפוליטית והחברתית בישראל כיום, בצל ממשלת ימין קיצונית, שכמה ממרכיביה הבולטים מאמצים שיח מדיר ומסית כלפי המיעוט הערבי, תוך התעלמות מעובדה אנושית, אזרחית וכלכלית יסודית: האזרחים הערבים אינם נטל על המדינה, אלא שותפים מהותיים בבניינה, בצמיחתה הכלכלית ובהתפתחותה המדעית, התרבותית והחברתית.
הטרגדיה שבמציאות זו אינה טמונה רק בחריפותו של השיח הפוליטי, אלא גם בסתירה המוסרית הזועקת שבין השתלבותם האזרחית הממשית של האזרחים הערבים בחיי המדינה, לבין הניסיונות החוזרים ונשנים להטיל ספק בלגיטימיות של השתייכותם, במעמדם ובזכותם לשוויון אזרחי מלא.
גזענות פוליטית: כאשר השלטון מאבד את מצפנו המוסרי
מנקודת מבט פילוסופית ומוסרית, הלגיטימיות של השלטון אינה נמדדת בעצם החזקתו ברוב פרלמנטרי, אלא במידת מחויבותו לכבוד האדם ולהגנה על זכויותיהם של כלל האזרחים, ובייחוד על זכויותיהם של מי שאינם מחזיקים בעוצמה המספרית או הפוליטית הדרושה כדי להגן על עצמם מפני שרירות לבו של הרוב.
שהרי דמוקרטיה אינה מסתכמת בשלטון הרוב בלבד. במהותה המוסרית, היא מערכת של עקרונות וזכויות שנועדה למנוע מן הרוב להפוך את יתרונו המספרי לעליונות אנושית או לאומית על פני אחרים.
כאשר האדם מצטמצם בעיני השלטון לזהותו הלאומית או הדתית, וכאשר השתייכותו האזרחית נשפטת על פי מוצאו ולא על פי התנהגותו, ערכיו ותרומתו לחברה, מתחילה החברה לאבד את אחד התנאים החשובים ביותר לשלמותה המוסרית: ההכרה ההדדית באנושיותו של האדם ובזכותו הבלתי מותנית לכבוד ולשוויון.
השיח הגזעני אינו פוגע רק במיעוט שאליו הוא מכוון; הוא משחית גם את תודעתה המוסרית של חברת הרוב, מחליש את האמון במוסדות הציבור, מעמיק את תחושת הניכור האזרחי והופך את השונות הטבעית שבין בני האדם למקור מתמשך של פחד ועוינות.
כאן טמונה סכנתו האמיתית: הוא אינו מאיים רק על מרקם החיים המשותפים בהווה, אלא גם על עצם האפשרות לבנות בעתיד חברה מלוכדת, יציבה וצודקת.
המיעוט הערבי: שותפות אזרחית החורגת מעבר לשיח ההדרה
חרף האתגרים המבניים, הפערים הכלכליים והחברתיים וגילויי האפליה וההדרה, ממשיכים האזרחים הערבים בישראל לתרום תרומה מהותית למגוון רחב של תחומי החיים.
נוכחותם ניכרת בבתי החולים ובמערכת הבריאות, באוניברסיטאות ובמכוני המחקר, במערכת החינוך, בתעשייה, במסחר ובטכנולוגיה, בשירותים החברתיים ובמקצועות החופשיים, וכן בתחומי היצירה התרבותית, ההגות והאמנות.
נוכחות זו אינה רק השתלבות תעסוקתית הנובעת מצורכי הפרנסה, אלא גם ביטוי לשאיפה אזרחית עמוקה בקרב חלקים נרחבים מן החברה הערבית להשתתפות פעילה, למימוש עצמי, לתרומה לחברה ולבניית עתיד טוב יותר לדורות הבאים.
תרומות יומיומיות אלו משקפות יכולות אנושיות וערכיות הראויות להכרה ולהערכה, ולא לחשדנות ולדחיקה לשוליים.
עם זאת, ההכרה בזכויותיו של המיעוט הערבי אינה יכולה להיות מותנית בהיקף תרומתו הכלכלית או החברתית; זכויות אזרח אינן פרס על יצרנות או על התנהגות ראויה, אלא זכויות יסוד אנושיות הנובעות מעצם האזרחות השווה.
מכאן שהגשמת השוויון אינה ויתור שהרוב מעניק למיעוט, אלא חובה מוסרית וחוקתית המוטלת על המדינה כלפי כלל אזרחיה.
ממשבר הזהות לחזון אזרחי משותף
המשך הקיטוב הלאומי, הדתי והחברתי, לצד התרחבות הפערים הכלכליים, היחלשות האמון במוסדות הציבור והתפשטות האלימות והפשיעה, מחייבים חשיבה מחודשת על טיבו של החוזה האזרחי שאמור להסדיר את חייה של החברה הישראלית על כל מרכיביה.
אי אפשר לבנות חברה יציבה על יסודות של פחד הדדי, כשם שאי אפשר לקיים כלכלה משגשגת לאורך זמן בצל אפליה מבנית, או לכונן עתיד משותף כאשר חלק מן האזרחים חשים כי עצם השתייכותם נתונה למבחן מתמיד.
הנדרש כיום אינו רק שיפור סגנונו של השיח הפוליטי, אלא מעבר אל חזון אזרחי כולל, המבוסס על אזרחות שווה, צדק חלוקתי, שוויון הזדמנויות ממשי וכיבוד הזהויות הלאומיות, הדתיות והתרבותיות ללא אפליה.
חזון שאינו דורש מן האזרח הערבי לוותר על זהותו כדי ליהנות ממלוא זכויותיו, ואינו דורש מן האזרח היהודי לוותר על זהותו כדי להכיר בזכויות זולתו; אלא מבקש לכונן מרחב אזרחי משותף, המגן על כולם ומאפשר לכל קבוצה לשמר את ייחודה התרבותי והאנושי.
לקראת חוקה אזרחית אמיתית: היגיון הזכויות במקום היגיון הכוח
ייתכן שאחד הצרכים ההיסטוריים החשובים ביותר הניצבים כיום בפני החברה הישראלית הוא פתיחתו של דיאלוג חוקתי רציני, מקיף ומשתף, בהשתתפות נציגי כלל מרכיביה, במטרה לגבש חוקה אזרחית ודמוקרטית ברורה, המעגנת שוויון מלא בפני החוק, מגינה על חירויות היסוד, מבטיחה זכויות אישיות וקבוצתיות ומונעת אפליה על רקע לאומי, דתי או חברתי.
חוקה שלא תהיה השתקפות של רצון הרוב הפוליטי המשתנה, אלא ביטוי לעקרונות מוסריים ומשפטיים יציבים, העומדים מעל לאינטרסים מפלגתיים ולשיקולים אלקטורליים חולפים.
חיוני שמסגרת חוקתית זו תבטיח את עצמאותה של מערכת המשפט, השתתפות פוליטית שוויונית, חלוקה הוגנת של משאבים, הכרה בריבוי התרבותי והלשוני, וכן מנגנונים ממשיים לתיקון עוולות היסטוריות ולצמצום פערים חברתיים וכלכליים.
שכן חוקה אמיתית אינה מסתפקת בהסדרת היחסים בין רשויות השלטון, אלא מניחה את היסודות למערכת יחסים ראויה בין האדם למדינה ובין אזרח לאזרח, על בסיס כבוד האדם, צדק ואחריות הדדית.
מדו־קיום סביל לשותפות אנושית פעילה
העתיד הראוי לחברה זו אינו יכול להסתפק בדו־קיום גרידא בין קבוצות שונות החולקות מרחב גאוגרפי אחד. עליו להתעלות לכדי שותפות אנושית ואזרחית פעילה.
דו־קיום עשוי להסתכם בהימנעות מפגיעה באחר; ואילו שותפות פירושה הכרה בו, כיבוד כבודו האנושי, דאגה לטובתו ועשייה משותפת למען טובת הכלל.
אנו זקוקים לתרבות אזרחית חדשה, שתציב את שיתוף הפעולה כחלופה להדרה, את הסולידריות כחלופה לאדישות, את האהבה האנושית כחלופה לשנאה ואת האחריות המשותפת כחלופה למאבק עוין על זכויות ומשאבים.
תרבות זו אינה מבקשת למחוק הבדלים או להתעלם ממחלוקות פוליטיות לגיטימיות, ואף אינה מתעלמת מעוולות העבר וההווה. אדרבה, היא מבקשת להתמודד עמן באמצעות צדק, דיאלוג והכרה הדדית, הרחק מהיגיון של שליטה, השפלה והכנעה.
סיכום: מדינה שאינה חוששת מריבוי הזהויות שבתוכה
המבחן המוסרי האמיתי של כל מדינה אינו טמון בעוצמתה הצבאית או בצמיחתה הכלכלית בלבד, אלא ביכולתה להבטיח חיים של כבוד, ביטחון וצדק לכל אדם החי בתחומה.
חברה אינה יכולה לטעון לבגרות דמוקרטית כל עוד חלק מאזרחיה נדרשים להגן שוב ושוב על עצם זכותם לשוויון ולהשתייכות.
הגיעה העת לעבור מפוליטיקה של ניהול שסעים למפעל אנושי ואזרחי המטפל בשורשיהם; מניצול הפחד בקלפי לבניית אמון בבתי הספר, באוניברסיטאות, במקומות העבודה ובמוסדות הציבור.
אנו זקוקים למדינה אזרחית שאינה חוששת מריבוי הזהויות שבתוכה; מדינה שבה איש אינו מבקש לבסס את מעמדו באמצעות החלשת זולתו, ושבה ערכו של האדם אינו נמדד על פי השתייכותו הלאומית או הדתית, אלא כבודו נשמר מכוח אנושיותו ואזרחותו.
מדינה שבה ערבים, יהודים וכלל האזרחים עומדים כתף אל כתף, לא משום שזהויותיהם או סיפוריהם ההיסטוריים זהים, אלא משום שהם שווים באנושיותם, בזכויותיהם ובאחריותם לעתיד.
שהרי חברה גדולה באמת אינה חברה שבה הרוב גובר על המיעוט, אלא חברה שבה הכול מצליחים לגבור יחד על העוול, השנאה והפחד, והופכים את הצדק, שיתוף הפעולה והאהבה ליסודות של חיים משותפים הראויים לכבוד האדם.
על כולנו מוטלת האחריות המוסרית והאנושית לצאת ולהצביע, כדי לחולל שינוי במציאות ולהיאבק בגזענות, בשנאה ובהדרה המכוונת, למען חברה צודקת, שוויונית ומכבדת יותר
*זאהר ג’דעון,
מנחה קבוצות בתחום הגישור והאימון האישי.
השארת תגובה
