חגית פרידלנדר
כשקיבלנו את תכנית שלושת הימים של הטיול, לא שיערתי שמאחורי רשימה של האתרים והמקומות בהם נבקר, תסתתרנה כל כך הרבה חוויות נפלאות ומרגשות שעדיין מציפות אותי מבלי יכולת לבטא ממש את עוצמתן.
המחשבות נודדות לימים עברו ולסיפורי גבורה רחוקים שמתאחדים עם מציאות חיינו כיום.
מספיק לקרוא מה החברים בקבוצה כתבו ואמרו ופרגנו, והלב מתרחב ועולה על גדותיו, מהנהן ומסכים עם כל מילה וכל מחמאה לעליזה כ”ץ האלופה שארגנה, לירון עובדיה המדריך הנפלא הידען הצנוע העדין האנושי, לוואלה הנהג המעולה שליווה אותנו בבטחה למחוזות חפצנו… ו-“וואלה”… גם לנו חבורת גיל הזהב מגיעה מדלית זהב, חבורה שהתגברה כמעט כמו עולי הימים, על כל מכשול וקושי, סלעים ומדרגות ושעות של הקשבה ולמידה.
תענוג לראות באיזו ארץ יפה התברכנו! האביב שועט במלוא הדרו והצלחנו לתפוס אותו בזנבו טרם היעלמו. כמה קצר ויפה הטבע ש”צוהל בכל פה שופע חיים שיכור ומבושם … איך שיופי יכול לרפא…” (גרוסמן שהפליא לתארו כמו את כאבו על נפילת בנו אורי ז”ל).
התחלנו בפארק קנדה שזכה ל-4 שמות (פארק קנדה/איילון/אמאוס/לטרון), הלכנו רגלית בשבילים בין הפירים ואמות המים על לעמק המעיינות. גם במנזר לטרון-מנזר השתקנים המרשים ביקרנו וכל פעם ירון מזכיר לנו סיפורים שבגילנו כבר מתחילים לשכוח…
בלטרון, במוזיאון החייל היהודי במלחמת העולם השניה, נחשפנו לסיפורים מרגשים ועלומים שלא כולנו הכרנו. המוזיאון חדש, אדריכלות ותפאורה מרתקות והנגשה לציבור במסכי מגע שחושפים בצורה כרונולוגית ובאגפים שונים עולם שלם של מיליון וחצי לוחמים אמיצים באותה תקופה. המוזיאון על שמו של חיים הרצוג, הנשיא השישי של מדינת ישראל, וסיפורו כקצין בריטי גם כמובן מובא במוזיאון.
השפלה על חמוקיה הרכים והירוקים עטפה אותנו מכל עבר, החל מעמק איילון, שורק, עמק האלה בית גוברין… ובין עמק וגיא טיפסנו על חלק מהתלים בהמשך הטיול.
ביום השני זכינו גם להיחשף לטבע עירוני אנושי (לא תמיד…) בירושלים. בגבעת רם בה שוכנים מבני הציבור המרכזים הכנסת, קריית הממשלה, קריית הלאום, משרד החוץ, בית המשפט העליון, בנק ישראל (אכן דומה למבנה של עירית בוסטון), משרד מבקר המדינה שנבנה מעל הכנסת גבוה גם מבחינה טופוגרפית ולא בכדי…חלפנו גם ליד גן הורדים ועל המצבה לזכרו של אמיל גרינצוויג המוקפת בגדר בימים טעונים אלה.
המשכנו לבית הקברות שיך באדר בו קבורים כאלף איש בארונות זמניים שהפכו לקבועים (כמעט כמו כל דבר זמני שהופך לקבוע). בימים שני חמישי שני עולים מאמינים לפקוד את המקום ולחכות לישועות שתגענה.
היום קוברים בגבעת שאול. בסנהדריה היה מסוכן ביטחונית ובהר הזיתים עדיין מחכים למשיח ולתחיית המתים. (כמו סבתא שלי האהובה שבאמת האמינה בזה ואכן קבורה שם מבלי שאף אחד יכול לפקוד את קברה).
השקפנו משם על גגות הרעפים של נחלאות, שנקראת היום לב העיר (ל”ב= 32 שכונות).
בהמשך פינה ירוקה וחיה של התחנה לחקר ציפורים, שם גם מטבעים ציפורים עם שחר למעקב. פריחות ריחניות של האביב בכל מקום, מרווה ירושלמית שהשתרעה בעצלתיים ומרווה כחולה יפיפייה שזקפה ראשה ועוד ועוד.
הגענו למתחם הכנסת, המנורה שהועברה מהכנסת הישנה מוצבת היום מול שערי הכנסת. (בגן מנורה הגן ממנו הועברה מוצב היום פסל של סוס ונקרא גן הסוס). במנורה בת שבעת הקנים, תבליטים של היסטוריית עם ישראל המתאפיינים בניגודים כמו בית שמאי מול בית הלל, ירמיהו מול ישעיהו. במרכז שמע ישראל. גם בשורה זו המחשבות נודדות לימינו אנו.
גולת הכותרת חיכתה לנו מעבר לפינה. הספריה הלאומית החדשה שנחנכה לפני פחות משנתיים. מבנה מרשים, הדרכה נפלאה, טעימה של המון אינפורמציה שנדחסה לשעה וחצי. בחצר פסל אותיות האור. האות א’ בעברית אנגלית וערבית מתחת לרגלנו. השמש לא הגיחה מבעד לאובך כך שלא ראינו את האפקט המתוכנן של האור שחודר מבעד לזכוכית, אבל מאד התרשמנו מסך הפרויקט המשוכלל של הספריה שמונגש גם הוא במיטב הטכנולוגיות.
אחרי שהשכלנו כמה שאפשר בפרק זמן זה, ואחרי שנשמנו קצת מאוירת שוק מחנה יהודה המיוחד, עשינו פעמנו לליפתא (כנראה מי נפתוח שבספר יהושע), במבואות ירושלים. ליפתא ננטשה ב-1948. עירית ירושלים הזניחה את ליפתא ולא חיברה אותה לרשת החשמל והמים למרות ש-80 בתים אפשר להשמיש ואפשר לבנות עוד, ולנו לא נותר אלא לפלס את דרכנו עד למעיין בין שרידי הכפר ושדות צהובים של חרדלים, נוריות ורקפות… גולשים במדרון המאתגר עד למטה. חוויה ריחנית ומשכרת חושים… חגיגה של טבע!
והנה אנחנו כבר ביום השלישי והאחרון לטיולנו. כל יום הביא עימו אתגרים והפתעות חדשות. התחלנו בתל שמש, כשאנו צופים על עמק איילון, צרעה, ישעי, בית שמש העצומה בגודלה, 250,000 תושבים, והבניה ממשיכה.
יקבים בכל האיזור. הטוסקנה של שפלת יהודה. טיפסנו (לא רגלית) למנזר הקתולי בית ג’מאל. לפי המסורת הנוצרית בית ג’מאל על שם רבן גמליאל, נשיא הסנהדרין שהתנצר בחשאי. שייך למסדר איטלקי של הסלזיאנים ששם לו למטרה את החינוך. לכל מסדר מוטו משלו.
הדרמנו משם לגן הלאומי בית גוברין שארגון אונסקו הכריז עליו כאתר מורשת עולמית. התחלנו בתל מרשה, ממנו למערת קבורה צידונית ואפילו הספקנו למערת הפעמון.
מאחר ששכבת קירטון מאפיינת את שפלת יהודה ניתן לחצוב בסלע בקלות (הכל יחסי…) חללים תת קרקעים של עשרות מטרים לעומק ולרוחב, מדרגות, פתחים ומערות. ירדנו בזהירות במדרגות וחצאי מדרגות, מדדנו כל צעד לבל נחליק, עזרנו אחד לשני, שמרנו על הראש ובעיקר על המורל. הנה אני כאן כותבת על כך, אז סימן שצלחתי זאת ואפילו בגבורה. לו ידעתי שזה הסיפור, ספק אם הייתי אוזרת אומץ לעשות זאת. יצאנו כולנו מבטן האדמה בריאים שלמים ומחויכים. עשינו זאת! כמובן שאין מה להשוות לכיתות ד’ שהשתחלו לשם בקלילות יתר ועקפו אותנו במדרון…
שתדעו שתוך כדי כתיבה אני חווה את הכל שוב ומחייכת לעצמי מול צג המחשב… אתנחתא קלה לצהרים בין העצים של עגלת הקפה בקיבוץ בית גוברין. שווה היה לחכות…
אוטוטו אני מסיימת… הקינוח המפתיע חיכה לנו בבית הקונטיינרים שבמושב לוזית, ביתו של איליה מגנס. סיפור חיים של אדם מוכשר בטירוף שמתגלגל בין ניו יורק, קופנהגן, שייטת 13, ירושלים-בצלאל, איביזה, הודו ואיפה לא… 15 שנים נגן רחוב. מיטיב לנגן על כל כלי, גם על סיר של קובנה. הוא דיבר במהירות שיא וניגן מהר לא פחות… לא החלטתי מה יותר מהר… התכבדנו בתה ובעוגיות מהמכולת במרפסת שיושבת על הנוף הקסום!
סוף טוב הכל טוב!
תודה לכולםםםםםםם! להתראות בטיול הבא ורצוי שזה יהיה עם ירון!
השארת תגובה
