איילת קמינסקי ונטע וייס

בשבוע שעבר נערך בספריה טקס הכרזת הזוכים בתחרות כתיבה מקומית “מילה במקום” במקום הראשון זכתה זהב קרן.

אנחנו מביאים כעת את שתי היצירות שזכו במקומות השני והשלישי:

איילת קמינסקי – מקום שני תחרות “מילה במקום”

מָקוֹם אַחֵר

חֲלוֹם יָשָׁן, עַל בַּיִת קָטָן,

וְיַיִן נוֹשָׁן, שֶׁמַּשְׁכִּיחַ אֶת הַכֹּל.

נוֹף אֶל הַיָּם, וְהַכֹּל נִרְאֶה סְתָם,

וְאִם תִּרְצִי גַּם אַתְּ תּוּכְלִי לִרְאוֹת-

שֶׁאֵין מָקוֹם אַחֵר, כָּאן זֶה שֶׁל שְׁנֵינוּ,

אֵיךְ פַּעַם חָשַׁבְנוּ, שֶׁזֶּה גָּדוֹל עָלֵינוּ

קְחִי לָךְ אֶת הַזְּמַן, תַּרְגִּישִׁי אֶת הָרֶגַע,

תִּנְשְׁמִי אֶת הָאֲוִיר, שֶׁמַּגִּיעַ מִמֶּרְחָק,

פִּתְאוֹם הַכֹּל הִתְמַלֵּא פֹּה בַּצֶּבַע,

תִּרְאִי אֵיךְ הִתְקַדַּמְנוּ, עוֹד צַעַד בַּמִּשְׂחָק.

שִׁירִים שֶׁמִּתְנַגְּנִים, וְחִיּוּכִים קְטַנִּים,

צוּרוֹת בָּעֲנָנִים, שֶׁחוֹלְפִים פֹּה מֵעַל,

וְעוֹד סִפּוּר קָצָר, עַל טוֹב וְעַל מֻכָּר,

מָה שֶׁנִּסְתַּר מִתְגַּלֶּה מוּלֵנוּ.

וְאֵין מָקוֹם אַחֵר, כְּשֶׁאֲנַחְנוּ פֹּה שְׁנֵינוּ,

אֵיךְ פַּעַם חָשַׁבְנוּ, שֶׁזֶּה גָּדוֹל עָלֵינוּ.

קְחִי לְךָ אֶת הַזְּמַן, תַּרְגִּישִׁי אֶת הָרֶגַע,

תִּנְשְׁמִי אֶת הָאֲוִיר, שֶׁמַּגִּיעַ מִמֶּרְחָק,

פִּתְאוֹם הַכֹּל, הִתְמַלֵּא פֹּה בַּצֶּבַע,

תִּרְאִי אֵיךְ הִתְקַדַּמְנוּ, עוֹד צַעַד בַּמִּשְׂחָק.

עִיר הָאֶתְמוֹל

בְּעִיר הָאֶתְמוֹל, שֶׁהָיָה בָּהּ בֵּיתִי,

דָּמְמוּ רְחוֹבוֹת סוֹאֲנִים,

וְעַל רֶקַע הַנּוֹף הַיָּשָׁן, הַהוֹמֶה,

נוֹתְרוּ רַק עוֹמְדִים בִּנְיָנִים.

וְהַזְּמַן נֶעֱצַר וְהַכֹּל קָפָא,

אַךְ בַּחוּץ עוֹד שָׁרָב שֶׁל סוֹף קַיִץ,

מֵעִיר הָאֶתְמוֹל, שֶׁהָיוּ בָּהּ חַיִּים,

יֵשׁ זִכְרוֹנוֹת וְרֵיחַ שֶׁל בַּיִת.

וַאֲנִי אִי שָׁם יוֹשֵׁב בַּמִּרְפֶּסֶת,

עֲנָנִים חוֹלְפִים, כָּךְ גַּם הַמַּחֲשָׁבוֹת,

מְנַסֶּה רַק לִנְשֹׁם אֶת הָרֶגַע,

וּמָה עוֹד נִשְׁאַר? לְקַוּוֹת…

וַאֲנִי אֵי שָׁם יוֹשֵׁב וְנִשְׁעָן לִי,

עַל זִכְרוֹנוֹת עָבָר מְתוּקִים,

נִזְכַּר בְּכָל מָה שֶׁהִכַּרְתִּי,

בְּאוֹרוֹת הָעִיר הָרְחוֹקִים

בְּעִיר הָאֶתְמוֹל, מִדְרָכוֹת וּשְׁבִילִים,

שׁוֹמְמִים וְרִיקִים מֵאָדָם,

וְשֶׁמֶשׁ בָּאֹפֶק תִּלְחַשׁ לַגַּלִּים,

אַךְ אִישׁ לֹא יִשְׁמַע אֶת סוֹדָם.

וּכְלוּם לֹא מַתְחִיל, שׁוּם דָּבָר לֹא נִגְמַר,

אַךְ בַּחוּץ הָעוֹנוֹת מִתְחַלְּפוֹת,

מֵעִיר הָאֶתְמוֹל שֶׁהָיְתָה בָּהּ שִׂמְחָה,

יֵשׁ אַלְבּוֹם עִם תְּמוּנוֹת כֹּה יָפוֹת.

וַאֲנִי אִי שָׁם יוֹשֵׁב בַּמִּרְפֶּסֶת,

עֲנָנִים חוֹלְפִים, כָּךְ גַּם הַמַּחֲשָׁבוֹת,

מְנַסֶּה רַק לִנְשֹׁם אֶת הָרֶגַע,

וּמָה עוֹד נִשְׁאַר? לְקַוּוֹת…

וַאֲנִי אֵי שָׁם יוֹשֵׁב וְנִשְׁעָן לִי,

עַל זִכְרוֹנוֹת עָבָר מְתוּקִים,

נִזְכַּר בְּכָל מָה שֶׁהִכַּרְתִּי,

בְּאוֹרוֹת הָעִיר הָרְחוֹקִים

הָאֱמֶת שֶׁלָּנוּ

וְהִנֵּה אֲנִי, בַּמִּבְצָר שֶׁהוּא בַּיִת,

כְּאִלּוּ הָיָה כָּאן תָּמִיד.

וַאֲנִי מִתּוֹכוֹ, מַשְׁקִיף עַל חַיֵּי,

וְעַל כָּל הַנּוֹף מִסָּבִיב.

וְהַיָּם לֹא רָחוֹק, וְיֵשׁ בּוֹ גַּלִּים,

כְּמוֹ חַיַּי הֵם עוֹלִים וְיוֹרְדִים.

וְעַכְשָׁו הוּא שֶׁקֶט, גַּם אֲנִי לִפְעָמִים,

מַנְגִּינָה שֶׁאֵין בָּהּ מִלִּים.

אָז בּוֹאִי וְנִצְעַד,

יַחַד,

אֶל הָאֱמֶת- כִּי עוֹד נִשְׁאַר לָהּ מָקוֹם,

אַחֲרֵי שָׁנִים שֶׁשְּׁנֵינוּ כָּאן,

בְּיַחַד,

מֻתָּר כְּבָר לְהַגְשִׁים וּלְהַפְסִיק לַחֲלֹם,

לְהוֹדוֹת עַל מָה שֶׁיֵּשׁ, עַל הַבַּיִת,

עַל הַמִּשְׁפָּחָה, וְעַל כָּל הַטּוֹב,

וּלְחַבֵּק אֶת הָאֱמֶת,

חָזָק, חָזָק,

קָרוֹב קָרוֹב.

וּבְתוֹךְ הַטֵּרוּף שֶׁנִּקְרָא הַחַיִּים,

יֵשׁ הַרְבֵּה תַּחֲנוֹת וּשְׁבִילִים,

וְצָרִיךְ לִפְעָמִים לִזְרֹם וְלָלֶכֶת,

לְמַלֵּא בִּתְבוּנָה תַּרְמִילִים.

אָז בּוֹאִי וְנִצְעַד,

יַחַד,

אֶל הָאֱמֶת- כִּי עוֹד נִשְׁאַר לָהּ מָקוֹם,

אַחֲרֵי שָׁנִים שֶׁשְּׁנֵינוּ כָּאן,

בְּיַחַד,

מֻתָּר כְּבָר לְהַגְשִׁים וּלְהַפְסִיק לַחֲלֹם,

לְהוֹדוֹת עַל מָה שֶׁיֵּשׁ, עַל הַבַּיִת,

עַל הַמִּשְׁפָּחָה, וְעַל כָּל הַטּוֹב,

וּלְחַבֵּק אֶת הָאֱמֶת,

חָזָק, חָזָק,

קָרוֹב קָרוֹב.

**

נטע וייס – מקום שלישי בתחרות “מילה במקום”

זה היה יום אביבי. עם שמש שמקרינה אור בהיר וחום עדין, ושמים כחולים עם עננים לבנים באופק. עם ערבוביה של ציוצים של ציפורים ושחרור אחד שעמד על הענף הכי גבוה של האורן הכי גבוה ושר את השיר הכי יפה מכולם. בגינה פרחו פרחי בר בעשרה צבעים לפחות, מזמינים את הפרפרים – שרקדו בשיכרון חושים. כל מה שיום צריך כדי להיות אביבי לבשתי מכנסים וגלביה לבנים מכותנה, ששמרתי במיוחד ליום חגיגי כמו זה. השיער היה מסורק לאחור, מסופר בדיוק כמו שאני אוהבת.

נכנסתי לסלון הבית הקטן שהיה ביתי בחצי השנה אחרונה, גלגלתי למעלה את התריסים, פתחתי את המרפסת ונתתי לנוף הגלילי לשטוף את הבית. הרי הגליל העליון התפרשו עד האופק, ואם לא היו גבוהים כל כך שלושת הארזים בגינה של השכן הייתי יכולה לראות את החרמון שעדיין היה מושלג.

התיישבתי על הספה, סביבי משפחתי הקרובה. במטבח ישבה המטפלת המסורה. שוחחנו שיחה אינטימית ונעימה. עד שהגיע הזמן. הלכתי לחדר השינה שלי. המיטה היתה מוצעת במצעים לבנים נקיים, פעמון הרוח התנדנד, עלים ורודים היו מפוזרים על השמיכה. ריח הלבנדר האהוב עלי מילא בעדינות את האוויר. נשכבתי במיטה, הסתכלתי בפעם האחרונה על אהוביי, עצמתי עיניים וחייכתי לעצמי. זה קורה. וזה בדיוק כמו שייחלתי וחלמתי. הסוף לסבל, הסוף לתלות, הסוף לגסיסה. מוות שקט ורצוי ומבורך. הרגשתי את מגע ידו הבטוחה של הרופא על הזרוע שלי כשהוא הכניס לי את המחט, וחיבר את סם השינה. נשמתי עמוק… שקעתי לאט אל האור.

פתחתי עיניים בבהלה. איפה אני? אותו חדר שינה. חושך. לילה. הרמתי את הראש – גופי הכחוש המוכר לי כל כך שכב שם. פיג’מה. חיתול. מעקה סביב המיטה שהתקין הבן שלי אחרי שניסיתי לקום לבד ונפלתי. לעזאזל. אני עדיין חיה. זה היה רק חלום. חלום כל כך מתוק. וכל כך רחוק. ניסיתי להתיישב אבל מייד כשהתחלתי לזוז חזרו התנועות. התנועות הארורות בצד שמאל של הגוף. מכף הרגל ועד הראש כל הגוף שלי רקד ורעד כל אימת שניסיתי לזוז או לדבר. כמו השתלט עליו השטן בכבודו ובעצמו, יושב לו שם וצוחק עלי צחוק פרוע. כוֹרֶאַה הם קוראים לזה. זה בגלל הסרטן הם אומרים. אין שום תרופה. אבל אל תדאגי, את בשלב סופני של המחלה, מספר חודשים, לא יותר.

תוכלי לבלות אותם בנעימים במסגרת הוספיס בית ליד משפחתך. אנחנו נעשה כל מה שצריך כדי שלא תסבלי. בשביל זה אנחנו פה! זעם מילא אותי. שקרנים ופחדנים כולם. עניין של כמה חודשים הם אמרו. שנה וחצי אני פה בבית הארור הזה. שנה וחצי והשטן עוד צוחק. שלא אסבול הם אמרו. ורק מילאו אותי בתרופות. עוד ועוד תרופות. והשטן ממשיך לצחוק. ״זה הכי טוב שאנחנו יכולים״ הם אמרו. תסתכלי על החצי המלא של הכוס. והביאו איזו מלווה רוחנית שתקריא לי פרקים משירים. שקרנים ופחדנים. אני רוצה למות. אני רוצה למות. אני רוצה למות! והם יודעים את זה טוב מאוד. הם יודעים שזו המשאלה שלי, שאין שום הקלה על הסבל שלי מלבד זה. אין. מצטערים הם אומרים. אסור לנו. ׳זה נגד החוק׳, ׳ייקחו לי את הרישיון׳. התחננתי. בכיתי. כעסתי. התחננתי שוב. עשו קונסיליום. הבטיחו שיחשבו על זה, אולי לאור הנסיבות המיוחדות יוכלו בכל זאת… שקרנים. רק ניסו למשוך את הזמן. הם ידעו כל הזמן שאת הדבר הנכון אין להם אומץ לעשות. בסוף זה עניין של אומץ. האומץ להסתכל לתוך הלב ולעשות את הדבר הנכון. האומץ להפסיק להתחבא מאחורי ׳החוק׳, ׳הנהלים׳, ׳הבכירים׳, ׳הועדה׳, ולתת לתנועה הפנימית לכוון אותך, ללב שלך להוביל אותך, ולאינטואיציה שלך לברוא את הרופא שאתה.

פחדנים.