מהדוקטורט בוונקובר אל החוט והמחט

היי, שמי ד”ר אופירה כהן רול ואת הדוקטורט שלי בקנדה עשיתי על חקר הדיאלוג, אבל כאן בא לי לשתף על  שיעור גדול לחיים שלמדתי דווקא כשהיה לי שם קשה, שברתי שיניים, ראש ולב, בכיתי ובאיזושהי נקודה בזמן הבנתי שהשינוי יגיע מהתמסרות אמיתית כשביד חוט ומחט.

במהלך כתיבת הדוקטורט שלי בוונקובר, קנדה, מצאתי את עצמי אבודה בתוך עולם של מילים, ספרים, גישות, תיאוריות ואמונות חכמות. חקרתי את נושא הדיאלוג, אך מול ספרים ומחקרים של הוגים מלומדים ומלומדות, הרגשתי שהקול האישי שלי נעלם אולי אפילו נדם. שאלתי את עצמי לא פעם: “מי אני בכלל שאספר על עצמי מול כל כך הרבה דעות של אחרים?”

רגע המפנה הגיע כשהפרופסור המנחה שאל אותי שאלה אחת ששינתה הכל: “אופירה, למה את חוקרת דיאלוג דרך כל כך הרבה ספרים ודעות, ולא חוקרת את הקונפליקט שממנו באת? שם תביני את המשמעות האמיתית של דיאלוג”.

השאלה הזו שלחה אותי חזרה הביתה, אל הילדות בגליל בצל מלחמת שלום הגליל, הפחד הקיומי והמלחמות. גם אל הקיום המעורב דתות, אי הסכמות והרבה רגשות ומסורות. הבנתי שחקר הדיאלוג שלי לא יכול להישאר ב”ידיים נקיות” ותיאורטיות; הוא חייב להיחקר מתוך ידיים שידעו עבודה קשה, מתוך הקושי והשבר הקיומי.

באותם רגעים, כשהבנתי שהדוקטורט חייב לעבור דרך הגוף והנפש, התחלתי ליצור עם רקמה ונתתי לה להוביל את התהליך. חילופי המחט והחוט הפכו לטיול מעגלי מהראש אל הלב, דרך הגוף והנפש שאט אט, שהחזיר אותי מהראש אל הלב. התהליך הזה שזר יחד את כל תחנות חיי: תנועת הצופים, המעבר הדרמטי מהעיר הקטנה בצפון אל העיר הגדולה, ו-16 השנים בצפון אמריקה שבהן חוויתי זרות מורכבת כיהודייה ולמדתי שפה חדשה, דרך הלב וההוויה (ולא דרך חוקי דקדוק יבשים). אחרי שלושה תארים, היה לי ברור שאני לא נשארת במגדל השן האקדמי וחוזרת עם משפחתי לגליל – רציתי להגיע לאנשים ביומיום שלהם, ו*להזכיר להם להאט*. שם נולדה ״שפת רקמת הלב”.

נשאלתי רבות למה “שפה” ולא שיטה או גישה?

הרבה אנשים מסביבנו מציעים “שיטות” מכניות או “גישות” טיפוליות. לי היה חשוב להגדיר את רקמת הלב כ*שפה* מהסיבה ששפה היא חיה, משתנה, אורגנית ומחוברת לחיים.

במפגשים איתי, בשונה מ”חמלה קוגניטיבית” מהראש, מתרגלים ומבינים הלכה למעשה את החלופה האמיצה  שהיא סקרנות חומלת כזו שמתעניינת באמת במה שקורה לאדם שמולנו או בתוכנו, ומתוכה החמלה נובעת מעצמה, גם בתוך קונפליקט.

בעידן שדורש מאיתנו להצליח ולתקן הכל מיד, השפה הזו מזמינה אותנו לקצב אחר: קצב של אי-ידיעה והזמנה עמוקה לחיות בשלום עם ההבנה שלא נדע איך זה נגמר. אני מאמינה שהכל כבר נמצא בתוכנו, והתפקיד שלי הוא פשוט להזכיר לנו להיזכר בעצמנו.

ומה הכוונה פילוסופיה מעשית בסדרות רקמת הלב?

העבודה בשפת רקמת הלב מתורגמת לפרקטיקה יומיומית ומזמינה אותנו להיזכר בנשימה, במה שנרשם ונרקם בגוף ובנפש לאורך חיינו ולאפשר מרחב לרוח לאוורר ולנשמה להישמע.

כדוגמא, שלושת הסדרות הראשונות של רקמת הלב כללו את:

1. מהורות סיזיפית להורות נושמת: מעבר מעמל שוחק ולופ אינסופי לקצב אנושי ולנשימה.
2. ⁠פעימת גבול – בין עצמי לקשר: למידה של מושג הגבול לא כחומה מפרידה, אלא כ”פעימה” – דופק חי של הצרכים שלנו המאפשר לנו לפגוש את האחר ולנהל דיאלוג גם מתוך קונפליקט, ומתוך נאמנות לעצמנו.
3. ⁠על דיאלוג בכוס תה: חיבור הפילוסופיה העמוקה למפגש אנושי, פשוט וסבלני של יום-יום.

המסר המזוקק של רקמת הלב הוא תמיד: המחט בידיי וגם זה שייך – הבחירה, החמלה, והאחריות הפנימית לחמלה וסקרנות לניהול החיים והתגובות שלנו, הן לגמרי שלנו.

אז אם גם אתם ואתן מרגישים ומרגישות שהלב מבקש להאט את המרוץ, להחליף את ה”צריך” בנשימה, וללמוד לדבר שפה שמחברת את הראש בחזרה אל הגוף והנפש – והסקרנות החומלת, הצטרפו אלינו, לסדרות רקמת הלב איתי ונזכר בשפה שכבר חיה בכולנו.

על דיאלוג בכוס תה
עם ד”ר אופירה כהן רול
ימי ראשון | 20:00| שבי ציון / בזום
10 מפגשים | שעה ורבע

להרשמה

הזמנה לקבוצת ההשראה של רקמת הלב

(כתבה פרסומית)