הרוע והרשע לא נעלמו מהעולם

אייל שמואלי: החובה המוסרית המוטלת על כל אחד ואחת מאתנו, להיות טובים יותר ולעשות את הטוב ביותר

היכל הספורט היה מלא אמש במאות מתושבי כפר ורדים שהשתתפו בטקס המרכזי לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה.

אלו הדברים שנשא ראש המועצה אייל שמואלי בטקס:

תושבי כפר ורדים היקרים,

ביום השואה והגבורה, בבתי אב רבים בישראל מניחים אגרטל על השולחן ושמים בו שישה פרחים – אחד למיליון – לציון שישה מיליוני היהודים שנספו בה.

כאשר ייעצמו לעד עיניו של אחרון הניצולים מהשואה, וגם קולו יידום לנצח – ייהפך הציווי שלהם – לזכור ודבר לא לשכוח – לחובה המוסרית והמצפונית שלנו החיים – בניהם, נכדיהם וניניהם.

הם ייהפכו לאנשי עדות.

זו כבר לא תהיה עדות ממקור ראשון אבל דווקא משום כך היא תיהפך לעדות חשובה מאין כמוה.

הרוע והרשע לא נעלמו מהעולם. מדי פעם העולם מקבל תזכורת מצמררת לכך באזורים שונים בעולם שבהם בני אדם טובחים ונטבחים. הטבח מהדהד באוזנינו את שואת היהודים. צלילי הרוע והרשע הם הוא צלילם של פעמוני הזיכרון אבל גם של פעמוני אזהרה.

סיפורי גבורה עוצרי נשימה, מצמררים ומפעימים, של יהודים בשואה מעידים על רצון החיים ועל הכוח שלהם, במקום ובזמן שבו תנאי קיום בלתי נסבלים לא הפכו לבלתי אפשריים. גם בתוך התופת אנשים שרדו. הם לא הפסיקו לחלום ולקוות כי יום יבוא והרע והנורא מכל ייתמו.

אני בן לניצולת שואה. אמי היתה ילדה בת 9 בגטו טרנסניסטריה – שנמסר לרומנים כגמול על השתתפותה של רומניה במלחמה נגד ברית המועצות. הגטו היה מחנה ריכוז אחד גדול. עשרות אלפי יהודים נספו בו מרציחות, ממחלות קשות, מרעב ומכפור. אימא שרדה בעור שיניה.

תודעת השואה שזורה כחוט השני ברקמת חיי, כאשר עצם הישרדותה של אימא היא ההוכחה לכוח החיים וניצחונם.

מרדכי אנילביץ’ היה מפקד הארגון היהודי הלוחם במרד גטו ורשה, אדם בעל כושר מנהיגות יוצא דופן. הוא נהרג בקרב מול הנאצים בגטו. עד היום מהווה דמותו סמל להתנגדות היהודית בשואה.

בשעתו כתב את הדברים הבאים: “מה שעבר עלינו לא ניתן לתאר במילים. נפל דבר שהוא למעלה מחלומותינו הנועזים ביותר. הגרמנים ברחו פעמיים מן הגטו. פלוגה אחת שלנו החזיקה מעמד 40 דקות והשנייה למעלה משש שעות. כמה פלוגות שלנו התקיפו את הגרמנים אשר נמלטו.

אבדותינו בכח אדם מעטות ביותר, אף זה הישג. אני מרגיש שמתרחשים דברים גדולים והדבר אותו העזנו לבצע ערכו רב ועצום”.

דברים אלה של מפקד הגטו הם עדות שהיא בתמצית המהות והליבה של כוח המגן של העם היהודי –  ההכרח להיאבק על החיים, על עצם הקיום, והנכונות הבלתי מתפשרת לעשות זאת בכל תנאי ובכל מחיר. ובידיעה כי המרחק שבין סיכוי קלוש לסיכוי אפסי, הוא מרחב אין סופי למיצוי הסיכוי הקלוש, לכזה שהופך דבר לאפשרי כנגד כל הסיכויים.

המשורר אברהם שלונסקי כתב: “נדרתי נדר, לזכור את הכל, לזכור – ודבר לא לשכוח”.

הציווי לזכור את השואה מדגיש את החובה להזכיר אותה. להזכיר לעולם את השואה כביטוי לרוע המוחלט של האדם. הזיכרון הוא הנשק ההכרחי והיעיל במאבק נגד הניסיונות להשכיח את השואה, להתכחש לה ולכפור בעצם קיומה. התפקיד שלנו ובעיקר של הנוער האיכותי שבנו, הוא להיות חוליה בשרשרת הזיכרון שלה.

יותר מ-70 שנה אחרי השואה יש עדיין מי שזוממים להשמיד אותנו ואף מצהירים זאת בגלוי. אם יש לקח לשואה –  זה הלקח: להיות חזקים ומרתיעים במידה כזאת, שלא זה בלבד שהשמדתנו תהיה בלתי אפשרית עבורו, אלא שעצם המחשבה על היתכנותה תיהפך לחלום באספמיה.

יאנוּש קוֹרצ’אק – רופא, מחנך והוגה חינוכי, סופר, ופעיל חברתי יהודי פולני היה ממבשרי הפעילות למען זכויות הילד ושוויון הזכויות לילדים. בתנאים בלתי אפשריים הקים בתי יתומים.

בימי השואה, כשהגיע תורם של ילדי בית היתומים שהקים וניהל בגטו ורשה להישלח לטרבלינקה, סירב להצעה להינצל לבדו ובחר ללכת למוות בטרבלינקה עם חניכיו, ובכך הפך לאחד הסמלים ההיסטוריים-יהודיים הגדולים של ימינו. הוא אמר בשעתו את המלים הבאות: “עתיד טוב יותר לאנושות טמון לא במשטר חברתי זה או אחר אלא באדם טוב יותר”.

לבד מהציווי לבחור בחיים בכל מחיר – יפה ונכון משפטו זה של קורצ’אק לשמש נר לרגלינו, שיאיר את דרכנו באש התמיד של האמונה באדם באשר הוא, ובחובה המוסרית המוטלת על כל אחד ואחת מאתנו  – להיות טובים יותר ולעשות את הטוב ביותר.