רוקדים מחצית

איזו זכות נפלאה נפלה בחלקי לעבוד השנה בבית הספר למחול בכפר ורדים.

כל ערב, בסוגרי את דלת המשרד, אני חוזרת לביתי בתחושה של התרוממות רוח המלווה בצלילי הפסנתר, סופגת לתוכי תמונות משיעורי המחול שבסטודיו שב"יד ביד בגליל".

רגליים קטנטנות ארוזות בנעלי ריקוד ורדרדות נושאות ברכות ובקלילות ילדות בבגד גוף. פקעת שיערן ארוזה ומהודקת, זקופות קומה קשובות לצלילי הפסנתר של ולנטינה ולהנחיות של רבקה המנצחת על השיעור. מושגים חדשים פלשו לעולמי והלב מתרחב לראות את יכולת הגוף וגמישותו, שלא לדבר על כח הרצון וההתמדה להתאמץ ולא לוותר גם כשקשה. יש ערבים אחרים, המסתיימים במוסיקה קצבית המלווה את שיעורי המחול המודרני, הג'אז וההיפ-הופ הקופצני ואני מתגלגלת לביתי וחשה כמשילה מעלי שנים רבות…

את בית הספר למחול שבכפר מפעילה, זו השנה השלישית, רבקה נתן במקצועיות, ביושרה מדהימה וברצינות הראויה להערכה. יש מי שיטען שאיני אובייקטיבית מאחר ואני עובדת בבית הספר, אבל אולי מזווית הראייה שלי אני גם בפנים וגם צופה וקשובה לרחשים מכל עבר.

בית הספר מאפשר לימודים ברמה גבוהה ותכנית הלימודים צמודה לתכנית האקדמיה למחול בלונדון. תכנית מובנית ושיטתית.

הלימודים תובעניים וההקפדה על הפרטים והדיוק שבתנועה וארגון הגוף נדרשים כבר מהגיל הרך. הבוגרות עוזרות עם הקטנות הזקוקות לתשומת לב רבה, על אף שגם הן עצמן זקוקות להקשבה והנחייה אישית. צעדים קלילים אינם מצביעים על כך שהדרך קלה… היא רצופה משברים לא מעטים, תסכולים ולעיתים גם פגיעות גוף. אבל האושר הגדול שנסוך על מי שהצליח לעמוד בה מאיר למרחוק.

מי מבין כל התלמידים באמת יבחר את הריקוד לדרך חיים? כמובן אין לדעת בשלב זה. יש כישרונות רבים אבל הנסיבות, הסביבה והאישיות לא תמיד מכוונות אותנו לכישורינו. בנקודת זמן זו אני מתרשמת שכל תלמיד בא לרקוד כי הוא אוהב ונהנה לרקוד ועולמו מועשר ונוגע באמנות שמביאה אותו למקומות גבוהים ונעלים.