סיגד בכפר

הזיכרונות ממסע בן חודשיים בארץ הענקית והיפהפיה הזאת, אליו יצאתי לפני כ-20 שנה, הציפו אותי לקראת המפגש. כפרים על ראשי הרים גבוהים כל כך, שהאנשים שם חיים דרך קבע בין העננים, מרחבים ירוקים בהם מפוזרות בקתות קש עגולות ויפות, סוסים רועים חופשיים, ילדות וילדים שמשחקים בחבורות, מתרוצצים אחרינו "הלבנים" (באפריקה אני, החומה, נחשבתי לבנה… ), והכנסת אורחים מדהימה בכל מקום…

שמחתי על ההזדמנות לחלוק מהחוויה עם ילדות וילדי הכפר… המרכז היה מלא בהורים וילדים סקרנים ונרגשים, וגם אני הייתי נרגשת כי בקהל היו ילדים שמשפחותיהם הגיעו מארץ אתיופיה והם באו לשמוע אותי מספרת על הארץ שהם בעצמם מעולם לא היו בה!

מדדנו את הלבוש המסורתי היפהפה, התאמנו בנענוע כתפיים ורקדנו עם מוזיקה אתיופית מקפיצה – תודה לטלי אלליו, תושבת חדשה בכפר, שעזרה לי להדגים ולרקוד עם הילדים!

וכמובן בסיפורי עמים תמיד יש סיפור… שמענו סיפור עם אתיופי מפורסם על "למה בורה"- הפרה הקסומה עם הכתם הלבן על המצח ועל ההרפתקאות שלה עם אח ואחות, אמא חורגת מרשעת ואפילו כפר של מפלצות…

היה מפגש של קירוב לבבות, ובסופו ניגשה אלי אחת הילדות להודות לי על ההזדמנות להכיר את הארץ ממנה הגיעה משפחתה.

בכל חודש אנחנו נפגשות ונפגשים, כדי להכיר דרכי חיים שונות מרחבי העולם, לפעמים מרחוק, והפעם, מארץ רחוקה שהיא גם מאוד קרובה לליבנו…