מעבר למילים


כפרניק אתר אינטרנט קהילתי כפר ורדים גליל מערבי
חגית פרידלנדר

גודל הזוועה הבלתי נתפס מותיר אותנו אילמים

כפרניק  023_1 מעבר למילים

 

לפני כשבוע מצאתי עצמי סגורה ברכב, בחניית ביתי, קרוב לחצות, ממאנת להחמיץ מילה משיחה ברדיו עם משוררת יחודית בשם רבקה מרים (רוכמן).
 
מאותו רגע של "אנשים בלילה" אני מחפשת בכתובים את הדרך שלה לומר מילים. בחנויות הספרים לא נתקלתי עדיין באף אחד מ-16 ספרי שיריה ולכן אני ניזונה משירים בודדים שהצלחתי למצוא. הוקסמתי מעושר עולמה, משפתה, מניגון דיבורה, מחוכמתה, מעדינותה ומעוצמתה.
ספר שיריה הראשון "כותנתי הצהובה" התפרסם כבר בהיותה נערה בת 14.
 
רבקה מרים משוררת המתגוררת בירושלים, בת של הסופר האידי ניצול השואה לייב רוכמן. שמותיה הפרטיים רבקה מרים הפכו להיות שמה הספרותי. רבקה על שם סבתה ומרים על שם דודתה שניספו בטרבלינקה.
 
מִרְיָם, הָאָחוֹת שֶׁל אַבָּא, שֶׁהִיא גַּם אֲנִי
בָּאָה לִקְרֹא שִׁירִים לְפָנַי.
וְרִבְקָה, אִמָּהּ, שֶׁגַּם הִיא אֲנִי, מַקְשִׁיבָה לַשִּׁירִים, לוֹגֶמֶת כּוֹסִית
וּמְחַיֶּכֶת.
וְיוֹשְׁבוֹת שְׁלָשְׁתֵּנוּ, שֶׁכֻּלָּנוּ אֲנִי
עַד שֶׁאֲנִי קָמָה לָלֶכֶת.
 
בולט בשירתה בעיקר השיח בין האין והיש, בין החדלון והחיים ושאלות על סוד הקיום ותהיות אמוניות ששזרה ברבים מהטקסטים שלה.
 
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים
אֶת הַשָּׁמַיִם שֶׁבְּעֶצֶם אֵינָם
 
…"השמים דורכים עלינו ולפי עומק עקבותיהם בעור/ נוכל לדעת מה כובדם.
 
כשחופש הביטוי גם הוא נשלל, היומנים וספרי הזכרונות שנכתבו בתקופת השואה מהווים כלי תיעודי חשוב לאין ערוך והם דרים בכפיפה אחת בלבנו עם ספרות ושירה רבים. אנחנו קוראים וקוראים ומתבוננים בעדויות וביצירות וגודל הזוועה בלתי נתפס ומותיר אותנו אילמים.
 
כפרניק  023_2 מעבר למילים

וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא

אֶת הָאֵלֶם…
וְלִמַּדְתָּ בִּנְךָ לְהוֹלִיד עוֹד יֶלֶד.
וְלִמַּדְתָּ בִּנְךָ עֵינָיו לַעֲצֹם.
וְלִמַּדְתָּ בִּנְךָ לַחְפֹן בְּאֶגְרוֹף
עוֹד לַיְלָה עוֹבֵר
וְעוֹד יוֹם…
וְלָקַחְתָּ בִּנְךָ בְּיָדֶיךָ אֵלֶּה…
וּבְכֹחַ תִּלְחַץ מִתּוֹכָן שְׁתִיקָתְךָ –
אוֹתָהּ, הוּא יִמְסֹר לִבְנוֹ.
 
 
בימים הנוראים האלה שבין ניסן לאייר, בימים האלה לפעמים יש בי תחושה של מעבר למילים.
וכשאומרת המשוררת …"ילדי יינקו מתוכי את האפר..."זה כמו להיוולד עם הזיכרון.
 
 
ואולי לכן בימים האלה בהם נגמרות המילים,  אפשר רק לזכור.
 
ואם נהיה עם שזוכר, הרצף שבזיכרון מבטיח שלא נשכח.  
 
ובכל זאת, …."הימים החולפים הם עט, או נוצה – ורקמת העור בכל יום מניצה –  דף חדש"…
 
 

תגובות פייסבוק


0 תגובות

  1. אורח/ת ישר הגב

    מעבר למילים
    הינה אנחנו ערב יום הזיכרון לנספים בשואה,השואה שפקדה את עמנו כשסביב לנו עמים רבים ששיתפו פעולה עם הרוצחים הנאצים בגרמנים.כולנו יחד כואבים את האסון הנורא שפקד אותנו וכולנו נתייחד עם זיכרםשל הנספים מחר בערב בעצרות ובטכסים שיתקיימו בכל רחווי הארץ.למי הכישרון להעלות על הכתב במילים את הכאב,
    למי הכאב הזה הותיר צלקות בליבנו ובנפשינו?שאלתיאת עצמיוגם נענתי:בכולנו, בכל אחד ואחד מאיתנו,אנחנו היהודים החיים כאן בארץ ישראל. וכל היהודים אשר פזורים בארצות העולם.
    לחגית רוצה אני לומר:היי ברוכה על שהבאת והעלת על הכתב מילים נוקבות וכואבות…מי יתן ונזכה להיות לעם שידע ליישם את לקחיי העבר,לשמור ולהגן על הארץ “המובטחת”!

  2. מעיין הגב

    אוי, כמה מרגש
    כבת לניצול שואה, מה שקרוי “דור שני” – קראתי מצומררת את השירים המצוטטים בכתבה המרגשת והנוגעת של חגית. לילדיי אני מנסה להסביר לפי יכולתם וגילם – את שעבר אבי כילד בגילם – בגטו, את שעברה כל משפחתי במחנות ההשמדה, והרי לנו כמבוגרים אין דרך לתפוס ולהכיל את הזוועה, בטח ובטח לילדנו הרכים אין את היכולת הזו, ובשירים – בשפה שהיא אחרת, גדולה יותר, נוגעת יותר – הדברים נכנסים למגרה הנכונה בלב.
    שבוע טוב, אף על פי כן ולמרות הכל!

  3. אורח/ת רז הגב

    מעבר למילים
    מעבר למילים קיימת רק השתיקה . אותה שתיקה המלווה אצלנו יוצאי השואה, את הזעקה הנוראית מכולם הזעקה למען הזכות לחיים. אותה זכות בסיסית שהופקעה באחת מכל 6 המליונים שנספו. למולה מתייצבת כמבויישת קרובתה של אותה שתיקה גם היא שתיקה אבל מסוג שונה שתיקת הבושה של כל אלה שראו ולא הגיבו שראו ולא זעקו בקול גדול ואף אחד לא מר הרף לרצח המתועב
    יישר כוח לחגית שהעלתה בצורה כל כך אופיינית לה והמון תודה על האור ששפכה ברגישות כה רבה על אוצר שירה

  4. חגית פרידלנדר הגב

    על הצילום
    מבקשת רק לציין שהצילום הינו רק קטע מיצירה שלמה של הפסל זאב בן צבי שהצליח ליצור פינה מרגשת ואינטימית להתייחדות, עוד לפני קום המדינה. אתר ההנצחה הוקדש למרד גטו ורשה ללוחמת טוסיה אלטמן (מתנועת השומר הצעיר)קטע ממכתב ששלחה ארצה חקוק באבן “ישראל אובד לעיני. אני פורשת כפי וקצרה ידי מהושיע. הושיעו”

  5. אורח/ת יעל הגב

    מעבר למילים
    גם אני כמספר 2 בת לניצול שואה והכתבה מאד נוגעת ללב.אני ואחותי גדלנו בבית שהס היה מלהזכיר את מאורעות השואה.כל שידענו ולמדנו כילדות היה מספרים שירים וממוזיאון לוחמי הגיטאות.רק בהיותנו בוגרות ואבי כבר מבוגר גם הוא, יצאו קטעי סיפורים בודדים.
    נזכור ולא נשכח!

  6. אורח/ת קיוט הגב

    מרגש
    איך שהצלחת לרגש אותי , המילים שלך חדרו לי ללב וביום עצוב שכזה מילים אלה חזקות מתמיד ,
    ישר כוח המשיכי בכתיבה הנהדרת שלך המילים שלך יותאות מהלב ונכנסות ללב אחר ….
    מי יתן ונהיה חזקים לעד .

  7. אורח/ת הגב

    עצב
    חגיתוש, כל כך הרבה עצב מלווה את העם הזה. אנחנו כבר אחרי ימי הזיכרון ואחרי חגיגות יום העצמאות. אני תמהה אם כל הרעש מסביב (בכל עניין) זו בריחה או התרסה כנגד העצב האישי, הלאומי, ההיסטורי.לא משנה , אתכנס לי לפינה השקטה שלי ואעשה מהומה כדרכי כדי לבדוק את רמת השפיות. את תמשיכי כדרכך לפרוט על המיתרים הרגשיים שלנו . חיבוק גדול ממני

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן