מסע לפולין


כפרניק אתר אינטרנט קהילתי כפר ורדים גליל מערבי
רפי כהן

המסר: ניצחון העיוורון על הנאציזם. כלבי נחיה ידידותיים במקום כלבי התקיפה הגרמניים.

כפרניק 20141023_143117 מסע לפולין

המסר: ניצחון העיוורון על הנאציזם. כלבי נחיה ידידותיים במקום כלבי התקיפה הגרמניים.

 

בשבוע שעבר רעות ואני יצאנו למסע לפולין במסגרת משלחת מטעם המרכז הישראלי לכלבי נחיה. מעבר לביקור במחנות ההשמדה ובאתרי הנצחה, היו לביקור הזה שני מסרים: מסע הרצח שביצעו הנאצים בקרב אנשים עם מוגבלויות כולל עיוורים אל מול משלחת שכללה אנשים עם עיוורון שצועדים, זוכרים, מנציחים ומפגינים נוכחות ועוצמה; והאופן האכזרי והרע בו השתמשו הנאצים בכלבים אל מול כלבי הנחיה עם מבטיהם הרכים והידידותיים והסיוע הנאמן שהם נותנים לאנשים הנעזרים בהם. מסע שונה מכל מסע אחר עם חוויה רגשית קשה ועוצמתית עד כאב.

ביקרנו בטיקוצ׳ין, עיירה יהודית טיפוסית בה חיו אנשים קשי יום אך שמחים בחלקם. בתום הסיור, עברנו ליער הסמוך בו למעשה חוסלה הקהילה כשמרביתם נרצחו בבורות הירי. בדרך דומה נרצחו מאוחר יותר עשרות אלפים מיהודי קייב בבאבי-יאר כולל ילדים באכזריות נוראה. אני משתף סרטון בו אני מקריא שיר במעמד המרגש הזה ששום טקס יום השואה בארץ לא יכול להדמות לעוצמת הרגשות שחשתי בהקריאי שיר כזה דווקא במקום כזה.

בטרבלינקה לא נשאר למעשה זכר להשמדה הנוראה אך המודעות לכך שכל רגב מהאדמה עליה אתה פוסע זרוע בדמם של מאות אלפים שנרצחו כאן ביחד עם העדויות והסיפורים חודרים עד כאב ומעצימים את הרגשות.

במיידאנק, בעמדנו ליד הר האפר והדמיון שגורם לך להבין שכל ההר הזה הוא אלפי בני אדם שפעם עמדו על רגליהם וחיו חיים מלאים הופך את החוויה לעוד יותר מצמררת.

היום האחרון של המסע הוקדש לביקור באושוויץ-בירקנאו. הסיפורים על הניסויים שנעשו שם על אנשים, במיוחד סיפור של ילד שבגיל ארבע הגיע לבירקנאו ואיבד את כל משפחתו. היה מתאומי מנגלה, שרד את הזוועה בדרך לא דרך, הקים משפחה, עלה לארץ וכאילו כדי להרתיח את הדם האיש כיום בן כמעט 75 וחי בארץ במצב כלכלי מחפיר מתחת לקו העוני – סיפור שלא השאיר אף זוג עיניים יבשות.

בסיום הביקור, ערכנו טקס ליד קרון הרכבת בכניסה למחנה בירקנאו: לכל איש יש שם, קטעי שירה ותפילה ולבסוף שירת ״התקווה״. לבסוף? הרגשתי שתם ולא נשלם. מעבר לטקס הכללי הרגשתי שצריך לקרות מה שהוא שייתן לי תחושה של זיכרון ופרדה אישיים. חלק מהאנשים החלו ללכת לכיוון האוטובוס, רעות ואנשים נוספים הלכו להניח זר פרחים ולהדליק נרות זיכרון. המשכתי לעמוד ליד קרון הרכבת עוד דקות אחדות ופשוט בכיתי, מכל הלב. רק אחרי זה הרגשתי שאני רשאי לסכם את המסע, להתחיל את דרכי חזרה לארץ, אל בנותיי, משפחתי, לעבודה ולשגרת היום – לטפח חיים כי זו הרי התשובה האישית היחידה שאני יכול לתת מול מכונת ההשמדה המפלצתית ובעומדי על אדמה הספוגה כולה בנורא שבזוועות ששום מילה או ביטוי הגיוניים לא יוכלו לתאר.

תודה מיוחדת וחמה למדריך הקבוצה אמיר השכל. איש מיוחד שלאחר שרות צבאי ארוך בו הגיע לתפקידי פיקוד בכירים בחיל האוויר, הקדיש עצמו למסעות הדרכה לפולין. איש מעמיק, החוקר את כל החומרים שהוא מביא עד עומקם. דווקא הסיפורים האישיים על אנשים שהיו במחנות השונים, קטעי השירה והמוסיקה הם שמעצימים את החוויה מעבר לנתונים היסטוריים כאלה או אחרים. בזכותו זכיתי למסע מיוחד שרישומו יישאר בתודעתי לזמן רב, ואולי אף לעולם.

לסיכום: ההחלטה לבצע מסע כזה הוא אישי ולעולם לא יהיה לי וויכוח עם כל מי שמרגיש שלא יוכל או לא רוצה לעמוד בקשיי המסע הזה והם קיימים. אבל ההמלצה שלי היא לעשות את המסע הזה. רק כך מקבלים פרספקטיבה נכונה על ההיסטוריה שלנו במאה העשרים ועל קיומה של מדינת ישראל שהוא לא מובן מאליו ועלינו לטפח אותו עם כל הקשיים והמחלוקות הפנימיות והן קיימות.

 


0 תגובות

  1. אורלי הגב

    כל הכבוד, רפי!
    כל הכבוד, רפי, הן להחלטה לצאת לטיול הקשה הזה, תרתי משמע, והן עבור הדברים היפים והמעניינים שכתבת כאן – מלים שיוצאות מן הלב ונכנסות אל הלב.

  2. תושבת הגב

    מדהים
    רפי כהן
    דוגמה לניצחון הרוח

  3. רפאלה הגב

    קראתי גם את הכתבה בעיתון ידיעות, מרגש ביותר.
    כל הכבוד לרפי ורעות כהן מהכפר שלנו. מרגש ביותר המסע שלכם בעקבות השואה.מסע שאינו קל ולכם בפרט. אך עשיתם זאת ואתם דוגמא לרבים אחרים.

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן