עודד שלומות
על הקשר בין רופא שיניים, שערות, מחשבות טורדניות ועיסוי הקרקפת.
ישבתי על הכיסא מכווצת. בכל פעם שאני מגיעה לשם אני צריכה להזכיר לעצמי לנשום. ביקש שאפתח. אז פתחתי את הפה הכי רחב שיכולתי, כאנטיתזה לידיי המשולבות בחוזקה. הוא ישב מאחורי ורכן קדימה, דוחף עוד מכשיר לפי. שמתי לב שכואב לי הראש. יותר נכון, הקרקפת. רופא השיניים שלי לא שעה לפרצופי המתעוות, כתוצאה ממשיכת שערות ראשי. הן נלכדו בין גופו המכוון מטרה של הרופא, הנחמד בדרך כלל, לבין הכיסא.
"תנשמי" שמעתי קול בתוכי מדבר אליי, "אולי יש בזה גם משהו טוב". למה אני פשוט לא מסמנת לו עם היד, שהן תקועות שם, ושישחרר אותי לעזאזל? כי אחרי רגע וחצי המשיכה הזו הופכת לנעימה, בלתי מורגשת, וגם משחררת אנדורפין או שניים להקלה על החרדה שמצויה בנפשי וגופי.
כולכם בוודאי נתקלתם פעם אחת לפחות באישה שממתינה בחדר הקבלה של הקופת החולים נניח, או במהלך צפייה בסרט, או כל פעולה אחרת שיש בה רפיון של הגוף, אך לא של המחשבות. ואז, כדי לא להיות "מופצצת" במחשבות סרק, שמחציתן לא תורמות לה, ורבע מהן שליליות לגמרי, אותה אישה מתחילה לשחק עם מחלפותיה: מגלגלת אותן סביב אצבעותיה, מלפפת ומרפה וחוזר חלילה. זהו אותו העיקרון: להרגיע את העצבים הרבים שנמצאים בקרקפת.
בתקופת המבחנים של לימודי התואר הראשון שלי, נהגתי להלך ברחבי הבית, הלוך וחזור, תוך כדי שינון חומר לימודי, שאותו "אקיא" אל הנייר למחרת. כל אותה עת, בעודי משוטטת ומשננת, ידיי מצויות על ראשי, מזיזות את שערותיי מצד לצד, כשקצות אצבעותיי מעסות ללא הפסק את גולגולתי. שוב, גם כאן, מדובר באותו העיקרון בדיוק.
השארת תגובה
